אז אני חושבת. זה כבר משהו
הן תפסו אותי בצורה לא הכי נעימה שלי, הלוואי ואני אצליח לתקן אותה. וזה קצת כואב שלמרות כל המאמצים אפשר לומר שדי נכשלתי
ומכל הצוות בכיתה א י אחראית למתנה דווקא של הגבר שבחבורה. זה עוד מלא זמן אבל זה ממשמטריד אותי.
וגם איתם, מעניין איך הם תופסים אותי. אם אני באמת משפיע
אני בסך הכל חודשיים שמה, זה כלום
(עם כל הרדידות שבזה, אם הוא לא יותרנראה טוב זה היה הרבה יותר קל)
קשה לי שאני לא בשליטה. אני מתגעגעת ללימודים, שם היה די ברור מה המשימות שלי ומה אני צריכה לעשות. השיעמום עכשיו הורג אותי לאט לאט.
אין לי שליטה עצמית, באמת שאין. וכמה שאני מנסה זה לא הולך לי. ועכשיו כשאני האחראית כביכול אני פשוט נאבדת והכל מתפורר בין הידיים. ומה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?
אני בנאדם טוב, אבל זה מרגיש שהן דווקא רואות את הצדדים האחרים. אני לא כזאת גסה ואוף, אני באמת בסדר בסה'כ
רושם ראשוני זה כזה דבר דפוק
בזמן נאחרון אני מרגישה כאילו אני כמו התלמידים שלי, כאילו רק בטעות פספסו אותי ולא אובחנתי באוטיזם כלשהו.
אני מנסה לפרוץ את הרגילות והשיגרה אבל זה קשה. השגרה זה המקום הבטוח, שיודעים מה עומד להתרחש, יש לוז, יש זמנים. יש כלכך הרבה היגיון באוטיזם, כלכך הרבה רגישות
(ואני שואלת את עצמי אם היא בכלל רוצה להיות חברה או שהיא רק מרגישה מחויבת להמשיך את הדבר הצולע שהתחיל ביננו. זה די מתחיל להביך אותי כל העניין הזה)
כבר שכחתי כמה אני אוהבת סרטים וספרים. פשוט לשקוע בבעיות של אחרים ורק לרגע לשכוח את שלך
אני צריכה גם לקנות צבעי עיפרון, נקודה חשובה.
איך שומרים על קשר לעזזון. לא רואיתי מישהו שיותר גרוע בזה ממני
ואיך כותבים יומן, זאת אחת משאלות חיי. בכלל, איך כותבים
המילים בורחות לי והראש ריק ופשוט אין כלום. אין מה שימלא את הלב כי הראש עדיין מנסה למלא את עצמו, והמילים מנסות למצוא את עצמן בין כל בחוטים שפזורים על הרצפה
ללמוד לרקוד בגשם.
החלומות האלה מפחידים אותי. (הדבר הנורא זה שאני רוצה שהם יתקיימו. אני כזאת דפוקה לפעמים)

נלך לישון? נלך לישון
היי שלום ותודה על הפילים

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?