הנה סיפור ראשון:
בהגיע ל"ג בעומר נסע ר´ צבי, כמנהגו מדי שנה, אל רבו אשר בסאווראן, שם עמד הצדיק רבי משה-צבי מסאווראן לערוך ´שולחן´. ר´ צבי היה חוכר של בית- מזיגה בכפר ורבקה הסמוך לסאווראן. עסקיו שגשגו והוא נחשב בעל מאה ובעל דעה בקרב בני קהילתו.
לא הרחק מסאווראן התגורר אברך צעיר, גם הוא מחסידיו של הצדיק רבי משה-צבי. איש דל וחסר מזל, שנתאלמן זמן קצר לאחר נישואיו. לאחר מות אשתו החליט האברך לשים פעמיו אל חצר רבו שבסאווראן. הוא לקח עמו את טליתו ותפיליו מתוך כוונה להישאר שם לתקופה ממושכת.
בדרכו לסאווראן חלף האברך דרך העיירה ורבקה ועצר למנוחה קלה בבית-המזיגה של ר´צבי. כשנכנס פנימה מצא שם קהל רב של בני ורבקה, הסועדים את ליבם בסעודה גדולה שהוכנה על-חשבונו של ר´ צבי החוכר, שבאותה שעה, כאמור, כבר שהה בבית רבו בסאווראן.
האוכל, כמו המשקה, שפעו כיד המלך, והאברך ישב לסעוד את לבו. לצידו הסבו אברכים צעירים בני-גילו. כעבור שעה, לאחר שהתבסמו מעט יותר מדי ביין, חמדו כמה מהם לצון.
"האם אתה נשוי?", פנו אל האורח הזר בשאלה ישירה.
"לא, אלמן אני", השיב להם הנשאל בתמימות.
"אם-כן, יש לנו שידוך הגון בעבורך", אמרו בהסוותם את חיוכיהם. "הנה היא, בתו של ר´צבי",
הצביעו לעבר בת החוכר שטרחה סביב הסועדים. "ודאי תשמח להשתדך עם אברך טוב
ונעים-סבר שכמותך".
האברך התמים לא חש את נימת הלצון שבדבריהם. המשפחה הייתה משפחה טובה, וגם הנערה נראתה יראת-שמים וצנועה. לאחר הרהור קל הביע את הסכמתו לשידוך, "אם הנערה תחפוץ גם היא בכך", מיהר להדגיש.
שניים מהצעירים ניגשו מיד אל בת החוכר, ולאחר שיחה קצרה עמה הצליחו לשכנעה לקחת חלק פעיל במעשה המשובה, על חשבונו של האברך. היא הביעה לפני האברך את הסכמתה להינשא לו, והחבורה העליזה הציעה שהחתונה תיערך מיד, כאן ועכשיו, והסעודה הגדולה תהיה סעודת החתונה.
הדברים החלו מידרדרים עד אשר הגיעו למעשה חופה וקידושין ממש. האברך קידש את הנערה לאישה, הכול פרצו בקריאות ´מזל טוב´, ופרצו במחולות שמחה.
מאוחר בלילה קמו האברכים העולזים והסתלקו איש-איש לביתו, מבלי שיקלטו את חומרת המעשה שעשו. האברך התם, שקיבל את הדברים כפשוטם, ביקש רשות מ´אשתו´ להמשיך בדרכו לסאווראן, כדי לבשר לרבו את הבשורה, מתוך כוונה לשוב לורבקה בהקדם.
בערב יום המחרת שב ר´ צבי לביתו. בתו סיפרה לו, כבדרך אגב, על המאורע שאירע במהלך הסעודה הגדולה עם האברך האלמן. למשמע הדברים סמרו שערותיו. רעד עבר בכל גופו. הוא הבין מיד את משמעות המעשה שנעשה. בלא אומר ודברים סב לאחוריו, עלה על עגלתו והדהיר את הסוסים לעבר סאווראן. נסער ונרגש נכנס אל רבו וסיפר לו את שקרה.
מיד שלח הצדיק לקרוא לאברך. זה מיהר להתייצב, נבוך ומופתע, לפני רבו ולפני ´חותנו´ הטרי. הצדיק מסאווראן שקע בהרהורים זמן ממושך. לבסוף ביקש משני הצדדים להציג את המאורעות, כל אחד ואחד מנקודת מבטו-הוא.
האברך סיפר על הצעת השידוכין הטובה שקיבל במהלך הסעודה, ועל קידושיה של בת ישראל כדת וכדין. לעומתו, החוכר הבהיר כי כל העניין לא היה אלא מעשה ליצנות ושמעולם לא היה מעלה על דעתו להשיא את בתו המוכשרת לאברך אלמן, עני ואביון.
הרהר רבי משה-צבי בדבר ולבסוף הציע, כי החוכר יפצה את האברך התמים באלף ושמונה- מאות רובלים, סכום נכבד לכל הדעות, ובתמורה לכך ייאות זה להעניק גט לבתו. עוד באותו ערב שלח הצדיק מסאווראן את האברך לקנות לו מערכת בגדים חדשה ומהודרת. לשליח שצירף אל האברך הורה שלא לחסוך במחיר ולבחור מלבושים מכובדים ומפוארים. למחרת, כשהגיע ר´ צבי אל רבו ובידו הכסף, החל הצדיק לגלגל עמו שיחה בדבר הצורך למצוא שידוך הולם לבתו. "יש לי הצעה טובה בעבור בתך", אמר לפתע. "אברך בן-טובים, בעל מידות תרומיות, עדין-נפש וטוב מראה. אמנם משפחתו איננה מיוחסת ועשירה כל-כך, אך זו משפחה הגונה. לחתן יש גם קצת כסף, קרוב לאלפיים רובל במזומנים". בדברו סימן הצדיק לשמשו להכניס את האברך.
החוכר נזקק לכמה שניות כדי לזהות באברך הנאה שלפניו את האביון העלוב מאתמול. הצדיק חש במבוכתו של האיש, ובטרם הספיק להשיב, המשיך ואמר:
"דע, כי אתמול, בשעה שעמדתם לפניי, ראיתי בבירור שהזיווג הזה, שתחילתו במעשה ליצנות - משמים הוא. ועוד ראיתי, כי יש שתי דרכים להבאת שידוך זה לידי פועל -
האחת, שתרד מכל נכסיך ותיאלץ, באין-ברירה, להסכים לשידוך זה; והשנייה, כפי שהדברים אכן התגלגלו בפועל. משמים בחרו בעבורך בדרך הקלה יותר, וכל שנותר לך הוא להודות על כך לקב"ה ולאמץ בחום את האברך היקר שלפניך".
