אתם, שראיתם בחורה רצה בדיוק כשמתחילה הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אתם, שהתחלתם לצקצק בלשון, אולי גם לומר "החרדים האלו" או "מי שלא מכיר את הפחד הזה לא אמור לגור פה" ו"הם הרי לא משייכים את עצמם למדינה"-תפסיקו, אתם לא יודעים את הסיפור...
אם הייתי אומרת לכם שההורים שלי נרצחו בפיגוע לפני שלוש שנים וחצי והסיבה שרצתי עכשיו היא כדי להגיע לאח שלי התאום, הוא אמנם גדול ממני בחמש דקות אבל מאז הפיגוע הדאגה עליו עברה אליי, אתמול הוא חזר מהישיבה, אמר שהוא לא רוצה להיות שם ביום הזיכרון, שאלתי אם הוא רוצה שנלך לטקס, הוא גמגם משהו על הכובע והחליפה והחולצה הלבנה ואמר שהוא לא רוצה, בצפירה של הערב אמרנו יחד תהילים בבית, אחרי כמה דקות יאיר הלך כבר לישון, אני נשארתי בסלון ללמוד למבחן מתכונת שיש לי מחר כי לא חשבו שיש בעיה לקבוע אותה דווקא ביום הזה... כמעט ולא ישנתי בלילה, מפחדת מהחלומות שיגיעו, האמת שיותר מהחלומות שיהיו ליאיר מאשר לי, והיה סיבה לחשוש, באחת וחצי בלילה הוא הופיע בסלון עם עיניים אדומות ושאל אם אני חייבת ללכת מחר ללימודים, ישבנו יחד לדבר, הסברתי לו שזו מתכונת שאני חייבת לעשות ולא יכולה לדחות אותה אבל הבטחתי לו שאני אחזור לפני הצפירה ונהיה בה ביחד, הכרחתי את שנינו לאכול משהו והלכנו לישון.
בבוקר הוא יצא לתפילה ואני לסמינר, עשיתי את המבחן בזריזות, מנסה למהר אבל לא להלחץ מזה וברגע שסיימתי-יצאתי לכוון הבית, הפקקים היו בלתי נסבלים והייתי כל כך לחוצה להגיע כבר שהחלטתי, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת מהר לבית, הטלפון שלי בלי בטריה, אפילו מה השעה אני לא יודעת, יצאתי מהסמינר באזור עשר ועשרים אז כנראה שאני יכולה להספיק להגיע הביתה לפני הצפירה, אני ממלמלת תהילים, מתחננת שאגיע לבית לפני שיאיר ייכנס להתקף חרדה שגם לי קרה משהו, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה שאני כמעט נכנסת להתקף, אני הולכת יותר מהר, מכריחה את עצמי לא ליפול, דמעות מתחילות לזלוג על הלחיים שלי ועשר דקות הליכה מהבית בהר נוף-הצפירה מתחילה, אז בלי לחשוב אני מתחילה לרוץ, מתעלמת מכל האנשים שעומדים דום סביבי, מהרעש שהנעלים שלי עושות, מהצקצוקים של האנשים, אני אפילו לא רוצה לצרוח שהצפירה הזו נועדה בשבילי, רק רוצה להגיע כבר ליאיר, להראות לו שהכל בסדר, כשאני נכנסת הביתה שתי דקות אחרי שהגיע הצפירה התפוגגו- יאיר יושב על הספה עם עיניים עצומות, אני מעירה אותו, הוא מביט בי בהלם, "גם אני מת?" הוא שואל, אני בוכה, לא יודעת אם מהקלה או מעצב, "לא, הכל טוב, פשוט היו פקקים ונגמרה לי הבטריה בטלפון, אתה בסדר?" הוא הביט בי, תוהה אם להאמין, רק אחרי שהוא רואה שאנחנו בבית ושנינו חיים-הוא נרגע, עדיין קצת מבולבל ואולי גם כועס קצת, הרי הבטחתי שאני אהיה איתו בצפירה אבל הוא לא אומר כלום, "מה את עשית בצפירה?" שאל, "האמת שרצתי לבית, פחדתי שתפחד..." הוא גיחך בלי שמחה, "באמת פחדתי" הגיב, שנייה של שקט חלפה, "אבל תודה" הוסיף בסוף והבנתי שלמרות חוסר הנעימות שעובר בי כשאני חושבת על הריצה שדפקתי בדיוק כשהתחילה הצפירה-זה היה המעשה הנכון, גם אם אנשים חשבו אחרת, גם אם צקצקו, אפילו אם זה פגע במישהו... לכן אני כותבת את זה, כי אני לא רוצה שיפגעו, אני לא רוצה להוציא לעז על מגזר שלם, אני לא רוצה לגרום לשנאה, רק לטוב, אם ראיתם אותי או מישהו אחר-תזכרו שאתם לא יודעים את כל הסיפור, יכול להיות שמאחורי הריצה של החרדית מסתתרת יתומה על סף התקף חרדה שרוצה רק להגיע כבר הביתה.
(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)
