אני צריכה חופש כדי שאני אוכל לצאת מהבית לכמה זמן רק עם תרמיל על הגב ולישון כל יום במקום אחר ולטייל איפה שאני רוצה ובקיצור לברוח.
אני רוצה להיות כמו שירה ולהצליח להסביר לעצמי מה אני מרגישה כי הכל כל כך מבולבל לי בפנים
אני מתגעגעת ואוהבת וזה כואבכואבכואב. היא אפילו לא יודעת עד כמה אני מתגעגעת.
אני רוצה להצליח. אני נורא רוצה להצליח. אם לא אני פשוט אקרוס. ואז אני אמות.
עשיתי בייביסיטר הלילה על תינוקת עצובה.
זה מפחיד לראות תינוקת עצובה. יש לה עיניים ענקיות ועצובות כאלה, והיא שקטה נורא, גם כשהיא שוכבת במיטה ולא נרדמת היא בשקט. אף פעם לא פגשתי תינוק שמסוכל לשכב במיטה בשקט עם עיניים פקוחות.
היא בהתה בי עם העיניים שלה וניסיתי להצחיק אותה אבל היא לא חייכה ולא בכתה ורק המשיכה לבהות בי וזה היה מפחיד קצת.
והעזתי להחזיק אותה שזה גם היה מוזר כי אני בדרך כלל לא מעזה להחזיק תינוקות או בכלל לגעת בהם.
אוף.
אני בוכה המון וזה לא צריך להיות. זה לא צריך להיות.
אפרת אמרה שאני צריכה להיות שמחה. והיא צודקת כנראה. אבל כל דבר גורם לי לדמעות.
לילה טוב אנשים