חבל ששבת נגמרה. אין לי מה לעשות בשבוע הזה.
אולי אני אעשה תיאוריה סופסוף. ואלך לבקר כמה חברות שיש להם חיים, כדי לדעת איך זה מרגיש.
להיות חופשי מהכל זה להיות כבול בכבלי שעמום נוראיים, והלוואי שהייתי יכולה להרגיש יעילה ליקום איכשהו.
מוזר לי שאנשים מוכשרים דווקא הם אלו שלא מוצאים את עצמם. אולי מריבוי אפשרויות הם לא יודעים מה לבחור?
ועדיין, למה נתנו לך כל כך הרבה מתנות? בשביל שהם ינוחו במדף, בלי שתפתחי אפילו את הניילון שעוטף אותן?
ואם אני אספר אתזה לאנשים הם ירימו גבות שניים, אחד כשהן מחוברין,
ויגידו שאני מדברת שטויות ושאני חיה בסרט. שאני עושה הרבה ויעילה מאד, ופשוט צריכה קצת כוונון. וחיה בסרט.
למה? כי מסתבר שכל מי שקצת יותר חושב על דברים מאנשים אחרים הוא חי בסרט.
כל כך הרבה חושב עד שהוא לא עושה כלום.
אבל זו לא הסיבה האמיתית. יש סיבות אחרות.
הם פשוט לא רוצים לשמוע. זה לא מעניין אותם בכלל.
אני לא עצובה בגלל זה. אני לא מדוכאת.
איך קוראים להרגשה הזו, כשלא מרגישים כלום כבר?
