לא יודעת איך להתחיל.
אבל יש לי כל כך הרבה דברים להגיד.
אם אני לא מוצאת זמן, זה כי אני לא רוצה, או לא יכולה?
איזה יום מיוחד אפשר להגיד.
התחיל רגיל מלא מצברוח בשקל, שהצליח להחזיק די הרבה זמן, אפילו עם בנות שאני לא ממש מחבבת, זה היה נחמד.
המשיך מזעזע, הרי זה מצברוח ששוה שקל, לא יותר מזה.
אבל גיליתי בנות חדשות. זה היה טוב.
היום הזה גם גיליתי אכזבות, גיליתי שקרים. זה כאב לי כל כך.
אני כבר לא מאוד אוהבת אותה. היא מדי הכאיבה לי כדי שזה יעבור בשלום.
יש לי תכונה, אני עדיין מתלבטת אם זה יתרון או חסרון, אני חושבת שזה עובר יותר לכיוון היתרון. אני מוציאה הכל החוצה, כלומר כשאני עצבנית כולם יודעים שנאי עצבנית.
אבל מצד שני, אני לא ממש כזאת, אני יכולה להיות די הרבה זמן עם מסיכה.
אז בעצם אין לי כזאת תכונה.
אני רוצה להיות נמוכה רק בשביל להגיע ללב שלה בלי להתכופף. אני חושבת שהכיפוף זה חלק מהגאווה. כאילו אני הרבה יותר טובה, והרבה יותר מוצלחת, ומושלמת, אפילו שאני לא.
זה כל כך חמוד שהיא חושבת שאני חכמה. אני ממש לא מרגישה אחת כזאת. אזמה אם אני לומדת שם, לא מראה חכמה, עובדה שיש שם גם בנות לא מאוד חכמות.
ואז היא אמרה שאני חכמה ריגשית, זה הצחיק אותי. אבל אולי באיזשהו מקום היא צדקה, מתלבטת אם להיעלב.
אני אוהבת כל כך את חברות שלי, הם נשמות. עצם זה שהם חברות שלי.|מאוהב|
אני מכורה לכאב כלשהו.
למה אני עושה את זה בכלל? זה בכלל לא מועיל לי.
מתסבר שאני עושה את זה, אפילו שזה כואב. בידיעה שזה יכאב. וזה כל כך כואב.|מתכווץ|
אולי אני מצפה שיהיה סוף אחר, שהם יהיו חכמות יותר, שזה לא יכאב.
אני צריכה את זה, פשוט צריכה.
זה חלק מעצמי.
זה אהבה.
אני לא יודעת למה אני כותבת.
לא יודעת למה אני אני.
אני לא יודעת כלום.
אני רצה לשאול מה שלומה, אבל מפחדת. כלומר אני יודעת את התשובה, אבל אני לא רוצה לשמוע אותה.
