ואני אוהבת שמיים של ישראל.
היום מהאוטובוס ראיתי וורוד ותכלת ביחד. זה היה נראה כמו ימבמבם.
ואני אוהבת שיש לי סידורים ולהיות עסוקה. זה נותן לי תחושה של שייכות. אני חלק ממשהו. אני עושה.
אני שווה את האוויר שאני מבזבזת.
יש לי הרבה חששות והרבה לחץ. זה כואב לי.
אמא שלי ואבא שלי חמודים מאד. תמיד מנסים לעזור בדרכים הכי לא עוזרות שיש. אבל אני מעריכה, כי יש נכונות.
והוא ממש משכנע.
ואיזה קטע, בדיוק אמרתי בסוכות שאני רוצה אחד כמו ההוא. והם ממש דומים 
(באופי ובשכל. למרות שחברות שלי לא סובלות את ההוא. וזה ממש מצחיק לחשוב כמה זה ירגיז אותן!!! זה ישמח אותי מאד.)
(כי זה הרגזה חמודה, לא באמת הרגזה רעה. אני לא בנאדם רע.)
כי אני בנאדם פראייר.
אוחחחח אני חייבת להפסיק!
ויש לי בחילה קצת וסחרחורת ולא רוצה תה, זה עושה עוד יותר בחילה, ולא רוצה שהווירוס הנורא ההוא יחזור לי אז אני אתכסה בלילה טוב ולא אוציא רגל מהפוך שמתחתיו יש את השמיכה הזו הנעימה שאין לי מושג איך מכנים אותה.
חברה שלי אומרת שזו שמיכת טלוויזיה. היא לא! למה להעליב ככה? היא שמיכת מיטה לכל דבר ואנחנו אוהבים אותה. נכון?
ירושלים זה מקום יפה. מאד.
ולא מבחינת איך שהמקום נראה. או כמה המדרכה חלקלקה לפעמים שאני מקללת אותה ואת העבדים הכנענים שבנו אותה לפני תריסר מאות שנים. או מתישהו אחר.
שבת בחברון באוהל? איזה חברות הזויות יש לי. ואני לא מתקרבת לכל דבר אשר אוהל יכונה.
טבריה זה מקום מגעיל וחם ומרגיש כאילו את בתוך מרק.
מתי כבר יגיעו התפוזים!!!!! רק בשבילם אני רוצה חורף!
וגשם!
ותה עם ספר! (אבל לא עכשיו, כי בחילה)
אני חושבת שויסוצקי וסטימצקי צריכים איזה מבצע ביחד. משהו קנה ארבע חבילות תה קבל ספר, משהו כזה.
רק לי זה נראה?
להציג ולתרץ זה מתיש.
לצפות ולצפות זה מתיש.
אכזבה זה מתיש.
אני לא רוצה אתזה. אני מותשת ממילא.
לפעמים דברים הולכים חלק מידי בחיים, ואז יודעים שמשהו הולך להסתבך.
- לקראת נישואין וזוגיות