בס"ד
על הפצע שאחרי הנפילה...
שיעור ספורט.
אנחנו צריכות לרוץ 400 מטר. רצות על האספלט, ריצה בזוגות.
אני מוכנה לריצה עם חברה לידי. המורה מתחילה את הסטופר – ואנחנו מתחילות לרוץ..
מטר וחצי אחרי שהתחלנו – בוווום!! אני פתאום נופלת-מחליקה על האספלט. כואבות לי הרגליים, רגל שמאל במיוחד. החברה שלי נעצרת כשהיא רואה שנפלתי.
המורה מתקרבת וחברה נוספת רצה אלי, באות לראות שהכל בסדר.
אני נמצאת על הרצפה והרגליים כואבות. מאוד כואבות!
"את בסדר?" המורה שואלת אותי, "לא בדיוק" אני עונה לה. "את יכולה לקום?" החברה שואלת אותי, "כואבות לי הרגליים! אני לא מסוגלת לקום..."
אחרי דקה או שתיים, המורה והחברה עוזרות לי לקום ואני מתיישבת על המדרגות של הקראוון שנמצא לידינו. כמה דקות אחר כך חברה שלי שואלת אותי אם אני רוצה לבוא לשטוף את הפצע (שפשוף רציני מתחת לברך שמתפרס לו על 7-8 ס"מ.. – לא מומלץ...). היא עוזרת לי לקום ואנחנו הולכות לחדר מדריכות שם נמצא הציוד ש ה"עזרא ראשונה". אנחנו מנקות עם נייר רטוב את הפצע, מחטאות באלכוהול (וזה שורף!!!!), וחובשות.
מתישהו מגיע גם הרגע הזה – צריך לשטוף את הפצע... אני מתגברת על הפחד והכאב ושוטפת אותו – זרם של מים. והפצע כואב!! מאוד!!
עובר יום, גם עכשיו צריך לחטא את הפצע, אבל אני יודעת שזה עוזר לפצע להבריא ומונע ממנו להזדהם (ואני רק מזכירה שנפלתי על אספלט ולא על אקרשטיין וכו'...).
הפצע כואב גם ביומיים ובשלושה שאח"כ, גם בשבוע שאחרי הוא עוד כואב, אבל לאט לאט הוא מפסיק לכאוב לי, וכשכן כואב אז זה קצת פחות, זה לא באותה עוצמה כמו שהיה קודם.
ברוך ה' – הפצע מחלים ועובר.
אותו שיעור ספורט עבר לו, אבל אני קיבלתי שיעור אחר שאני מקווה שלא אשכח:
הקב"ה לא עוזב אותנו כשאנחנו בניסיון, כשקשה לנו ואנחנו מתמודדים מחזיקים בשיניים שלא ניפול.
אבל.. לא נעים- נפלנו... אל דאגה! דבר ראשון – זה קורה! לא צריך לקבל טראומה. וזה מה שמוביל לדבר השני- הקב"ה שולח לנו אנשים שיעזרו לנו, שליחים שלו, וכמובן שהוא נותן לנו לפני הכל כוחות להתמודד.
ולמה סיפרתי ופירטתי כל כך את מה שקרה לי? – כדי להראות עד כמה שזה נכון.
מוכנים? קדימה...
החיים שלנו לא פעם הם כמו אספלט – לא ישרים וחלקים, והתפקיד שלנו זה לרוץ... 400 מטר, כל אחד ואורך המטר שה' נתן לו.
לרוץ 400 מטר על אספלט. זה לא כזה קשה כמו שזה אולי נשמע – בסה"כ לרוץ ולהיזהר לא ליפול.
אבל...נפלתי... לא רציתי! באמת! ואני מנסה לחשוב איך? למה? אבל אני לא מצליחה כל כך לענות לעצמי. העניין הוא שנפלתי. ולא רק זה- נפלתי ממש בהתחלה! בקושי התחלתי, בקושי הספקתי לרוץ וכבר נפילה שכזאת??
וזה כואב!!! מאוד!!! במיוחד בנקודה ההיא, כן, זאתי שבחיים לא חשבתי ותיארתי לעצמי שאפול בה, ובדיוק בה נפלתי. וזה כואב.
די!!! אין לי כוח! כואב לי! אני לא מסוגלת לזוז! לא יכולה.
ואז, אז הקב"ה מגיע. הוא תמיד היה רק שעכשיו אני יותר שמה לב... (את הקב"ה, כמובן אי אפשר להשוות לאף אחד. הוא יותר מכולנו. ובכל זאת אני נותנת את זה כדוגמא רק כדי שנוכל להבין).
הקב"ה מגיע אליי ושואל אותי "את בסדר?" ואני עונה ש"לא בדיוק". "את יכולה לקום?" הוא שואל, "כואב לי," אני עונה לו "כואב לי שנפלתי ב.... (וכאן אני קצת מפרטת)...".
ואז, ה' "נשאר" איתי שם קצת, בנקודה של הנפילה, אבל הוא לא רוצה שאני אשאר שם.
קודם ה' שאל אותי אם אני יכולה לקום, עכשיו הוא אומר לי את זה עם סימן קריאה בסוף- "את יכולה לקום!" -
ה' מגיע, נותן לי יד ועוזר לי לקום. יותר מזה – הרבה פעמים ה' גם שולח לנו שליחים שיעזרו לנו עם הפצע הזה – הפצע שאחרי הנפילה. שלא האמנתי שזה יקרה – וזה קרה לי. "איך זה קרה???" אני נעזרת בשליח הזה (וזה יכול להיות כל אחד- אבא, אמא, חבר/ה מדריך/ה וכו'...). בהתחלה הוא עוזר לי לחטא את הפצע- להבין שנפלתי, אבל זה יעבור. לפעמים השליח ישאל אותי שאלות מכאיבות, כמו "איך זה קרה?" ו"למה?" , וככה סתם הוא לא היה שואל- כי לא היה צריך. ולי זה יכאב, זה ישרוף מבפנים! אבל למרות הכאב והקושי, אני אתגבר ואנסה לענות לו. ולי. כי אני מבינה שאם לא נחטא את הפצע עכשיו, אחרי שנפלתי- אם לא אטפל ואחשוב על דרכים איך לקום - הפצע יזדהם...
אני יודעת ומרגישה שהכאבתי לעצמי. גם זאת שעוזרת לי, השליחה של ה' שמה לב. גמרנו לחטא את הפצע, עכשיו הגיע הזמן לחבוש אותו: "את יודעת," היא אומרת לי "הפצע כואב, הנפילה כואבת אבל זה מראה דבר אחד – אם הפצע היה חלק ממך הוא לא היה כואב. בדיוק כמו שבד"כ לא כואבת לי פתאום היד. עצם העובדה שזה כואב ואפילו כואב מאוד, מוכיחה את זה שהנפילה היא לא חלק ממך! זה קרה- אבל את לא רוצה את זה, זה לא שייך אלייך!!!" היא נותנת לי כמה שניות לעכל וממשיכה "ושתדעי לך, אם זה כואב- זה כבר מראה על רצון חזק ואמיתי להתקדמות. והרצון הזה הוא הצעד הראשון בקימה מנפילה. תזכרי- אם את רוצה ואת מנסה – את תצליחי! תאמיני בעצמך, תני לעצמך הזדמנות! את יכולה ואני מאמינה בך שתצליחי!"
אני יודעת שהיא צודקת, היא לא חידשה לי כלום, אבל יש פעמים שהדברים "נכנסים" כשמישהו מבחוץ אומר לך אותם.
עובר יום, עוברים יומיים, שבוע, חודש, חודשיים...
אני מסתכלת לאחור – על הפצע ורואה שהוא מחלים. עבר קצת (או הרבה) זמן מהנפילה, אבל עם פרספקטיבה של זמן אני רואה את ההתקדמות האישית שלי.
כי לקום מנפילה זה תהליך, וכמו כל תהליך - הוא יכול לקחת זמן.
לא תמיד הוא קל. לפעמים אפילו קשה מאוד. לפעמים אפילו לא רואים את הסוף.
אבל יש מישהו אחד שלא עוזב אותנו. הוא מלווה אותנו ודואג לנו כל הזמן. ואם נחשוב שהוא הלך פתאום?? – הוא עומד מאחורינו, מסתכל על ההתקדמות שלנו וגאה בנו בכל צעד. גם בצעד הכי קטן.
ועוד נקודה חשובה- הקב"ה לא מודד לנו בסטופר כמה זמן לוקח לנו התהליך...
שיהיה בהצלחה לכולנו!
*המאמר פורסם לראשונה באתר חברים מקשיבים*
