והגיע הזמן שאני יפנים.
כואב לי.
והגיע הזמן שאני יפנים.
כואב לי.
מרחיקה את כל האנשים שטובים לי.
איכס איכס איכס.
|בוכה|
הצגה ענקית.
|נגעל מעצמו|
למי אני מנסה להוכיח?
למי?
רק כי אני חייבת לאזן פה כמה דברים.
אני אדם טוב.
יש בי כל כך הרבה יתרונות,
אני אדם שלפעמים יש לו נפילות,
בעצם אני אדם.
זה מבטא הכל.
אדם.
עם רגשות,
כעסים ועלבונות,
עם שכל,
עם לב,
עם מצב רוח שלפעמים קצת לא איאיאייאיי
אני כולי אדם.
אז אני שונאת אותה
ואותו, אפילו שאסור להגיד.
ימחל לי אלוהים.
אבל בכלל אני לא שונאת בני אדם,.
כי ככה החלטתי.
וזהו.
צריכה להתייחס?
להיפגע?
להקשיב?
לצחוק?
לחבק?
לאהוב?
למה לי לא מקשיבים?
איתי לא צוחקים?
אותי לא מחבקים?
לא אוהבים?
באלי לקלל.
אולי יוציא אגרסיות.
אבל אני לא.
כי אני פחדנית.,
זה בערך כמו החיים.
מה שאני רוצה לשכוח אני לא יכולה.
ורק תבין ותחבק אותי.
וזהו.
לכלום אני לא קשורה.
לא לשם,
ולא לשם.
לא אליה, ולא אליה.
פשוט לא קשורה בכלל.
רק שאני יודעת שזה לא יחזיק מעמד.
אווף.
ויופי לה.
הלוואי שאני יצליח לעמוד בזה.
שאני אתחדש.
כי אם אין אני לי מי לי.
הבעיה שאני גם מאוכזבת מעצמי נורא, למה אני לא מקיימת את מה שקיבלתי על עצמי?
אבל בכלל עכשיו כל הכבוד לי וזהו.
רק לפעמים לפעמים אולי קצת הרבה כן.
אמן שיופיע גם אצלי.
יש לי כמה שאלות לשאול אותו.
אבל בדיוק עכשיו טוב לי.
מן שמחה בלב.
העצב מצליח קצת להתפנות.
גשם זה ברכה.
נפילה זה ברכה,
קימה זה נס.
אני הצגה אחת גדולה.
לא אמיתית לאפחד.
התרגשתי.
בכיתי.
נפגעתי.
אהבתי.
רציתי.
התגעגעתי.
צחקתי.
הורדתי.
שתיתי.
אכלתי.
שנאתי.
התעלמתי.
הזדהתי.
נעלמתי.
שלא כל פעם שאני נכנסת לפורום הזה אני יכולה לקרוא פה.
יש לי עוד זמן לזה.
אבל זה יקרה.
יהיה טוב.
אני בטוחה.
אני אוהבת אותה.
ואותה.
בתוך הבטן יש לי בלבלה.
הכל מסתובב לי.
ואני כל כך אוהבתותם.
קשה לי נורא.
אבל אני יהיה בסדר.
רק מראה שאני חכמה.
אני לא יודעת כלום.
תוכי אני.
עלאק יש אנשים כאלה וכאלה.
למה אוהבים אותי.?
מה יש בי?
אני הולך ומשתגע.
לעזאזל.
לפעמים אני חושבת
שיש בתוכי ילדה קטנה שכל חייה לימדו אותה רק לתת.
חבל רק שאף אחד
לא סיפר לה-
שמותר.
גם.
לקבל.
לתת כל הזמן או לקבל.
אני אוהבת איזון.
ואני חושבת שלתת.
כל כך נמאס לי כבר להיות חזקה לעולם.
ואליה.
להראות שהכל טוב.
שאני מאמינה שיהיה טוב.
זה קשה לי כל כך|פורץ בבכי|
לא יהיה טוב.
לא יהיה טוב.
לאאאא
ממ כן.
אז לא רוצה להתאבד.
רק להיעלם.
וזהו.
ימות העולם.
רע.
כלומר צריכה חיבוק גדול.
מהעולם,
מהסביבה,
מהמשפחה,
מהחברות.
ממנה.
פייף.
איכס.
יאק.
-למה?
/כי ציפיתי
-אבל ידעת ששלא ייקרה כלום. ידע שזה מה שייקרה.
/אבל ציפיתי, חשבתי שהפעם יהיה אחרת, הפעם יהיה טוב. זה לא פייר.
|נכנס מתחת לשמיכה|
|בוכה|
אומרים שצליל זה רטט של אויר או תדר
זה לא נכון
צליל זה הגעגוע לשקט.
רגע אחרי שהשקט מופר יש צליל שהוא בדיוק הגעגוע הזה.
כלי נגינה לא מייצרים מוזיקה הם רק מפרים את הדממה, פוצעים את השקט.
הדם שנוזל מהפציעה הזאת זאת המנגינה.
כשמישהו מנסה לדחוס מוזיקה לקבצים או למדוד אותה בתדרים זה חילול הקודש.
חילול המנגינה.
החטא לא באוזן החטא בזה ששוכחים שהמוזיקה לא נמצאת בצלילים היא נמצאת ברווח שביניהם.
בשקט
בחלל
עד עכשיו היו צלילים של סערה שהלכו והתחזקו
ועלו
ונמתחו במתח מטריד
לא השאירו כמעט שקט ומרווח לנשום.
אתמול הכל התפרץ באיזה פראיות של טירוף.
עכשיו יש שקט
ומתחיל הצליל הבא.
כולם מחכים לדעת מה יהיה הצליל הבא
מה נשמע
מה נראה
מה יהיה
מי ינגן
אף אחד לא שם לב לשקט ולמרווח בין הכל.
פיזיקה של צלילים
לקחת קצת חופש
לרדת לסיני
אולי לחלק המערבי שלה
באזור חנוכה, קצת לפני
לסיני יורדים
אחר כך עולים בחזרה
מסע של חורף
למכרות הטורקיז
הצבע שלא מתאים לכלום
עם כלום
גם לא עם עצמו
כמה סמלי.
כשהכל כמו לולאה סגורה צריך לשבור אותה
שניה לפני חנוכה
רגע לפני האור
יורדים מערבה
צבעים
טעמים
צורות
צלילים
מים
חול
שמים
בעלי חיים
עננים
רוח
כן כן
עכשיו.
מממממ
יש שם עבודה זרה
לא נסתכל ולא נכנס למקדשים שלהם
סגור?
😂😂
מאנשים קרובים שאני מכיר והיו שם - התרשמתי שהודו יכולה להיות מדהימה, מיוחדת, למלא אותך בחוויות יוצאות דופן, נופים מדהימים, אך בו בזמן מאוד דוחה ומגעילה. הלם תרבותי, צפיפות, לכלוך, רעש, אשפה ברחובות, עוני מחריד….
הצבעים הריחות... החופש
באלי לטייל הרבה ועם הנופים שם
זורמת גם לסיני
מאוד פופולארי לטייל שם בשנים האחרונות- נראה לי אפילו נהיתה יותר פופולריות מהודו.
(ואחותי טסה לויטנאם בעוד כמה שבועות, לטיול של 10 ימים)
לכו להצביע!
גם בגשם!