האחת שיושבת בהפסקות וקוראת ביוגרפיות במקום לקפוץ בחבל ובגומי כמו שאר הילדות בכיתה. היתה לה חברה אחת, וגם היא לא היתה באמת חברה.
היא לא נתנה לאף אחת להתקרב אליה, ואחר כך בכתה על זה.
היא גם למדה לנגן. אף אחת מהילדות בכיתה לא ידעה לנגן. והיא תמיד קינאה בילדות המטופחות והמפונקות עם הסרטים והקוקיות והצמות שהאמהות שלהן היו עושות להן בשערות כל בוקר. היא שנאה את הילדה שכולן אהבו בכיתה. בסוף, אולי מרוב אנרגיות השנאה, הילדה ההיא נדחקה לשוליים.
היא היתה סורגת. פעם אחת שתי ילדות בכיתה צחקו עליה על זה. זה היה מוזר. צחקו עליה גם כי היא נאלצה לשוחח עם היועצת של בית הספר פעם בשבוע. אי אפשר לקרוא לזה שיחה כי רק היועצת דיברה ודיברה, והיא רק ישבה ושתקה ובהתה ברצפה ובאיזה כתם שחור על הקיר. איך הן גילו שהיא הולכת אליה היא לא ידעה, אבל הן גילו. וזה הפך אותה למוזרה הרבה יותר.
אחר כך, כשהיא עלתה לתיכון, היא היתה בטוחה שהיא תוכל להיות שונה. יהיו לה חברות, היא תדע לצחוק, היא לא תקרא ספר בהפסקה.
והיא באמת נהייתה שונה, רק מה, זה לא שהיא נהייתה רגילה או משהו. היא פשוט נהייתה מוזרה יותר.
היא התלבשה אחרת, היא דיברה אחרת, היא קראה ספרים אחרים והקשיבה לשיעורי ספרות ולשון ותושבע, דווקא אלה שהכי פחות עניינו בנות אחרות. היא לא ראתה סרטים ולא התאהבה בשחקנים, היא לא הכירה אותם בכלל. והיו לה חברות אבל לא מהכיתה. כאלה שישבו איתה על הדשא בטיול שנתי וניגנו איתה, לא כמו הבנות בכיתה שהשתוללו בחדרים והתקשרו לנהגי מוניות באמצע הלילה.
לאט לאט היא מצאה לעצמה עוד חברות ועוד. אבל הן עזבו, כי איך אפשר אחרת.
היה גם את "זה" הגדול והמפחיד שלה, שבהתחלה היה סוד מפורסם, כזה שכולם מדברים עליו וגם היא אבל אף אחד לא מדבר על זה איתה. זה פשוט היה מפחיד מדי. והיא סחבה את זה חודשים ואחר כך שנים, וחברות שלה עזבו אותה בגלל זה והיא שנאה את כולן ואת עצמה, והיא היתה מוזרה.
היא היתה חייבת להיות מוזרה.
"זה" פשוט עזר לה.
אחר כך היא גם עברה בית ספר. בית ספר מוזר. וגם שם היא היתה מוזרה. מוזרה באופן קצת אחר וחיובי יותר, אבל עדיין מוזרה.
היא לא היתה מעשנת ולא שותה ולא מקללת כל דבר שזז וגם לא חפצים דוממים. ונכון שלא כולן היו עושות את כל הדברים האלה אבל כל אחת לפחות חלק מהם.
מה שהכי היה מוזר בה תמיד היה שהמורות תמיד נורא אהבו אותה. עם כל הזלזול שלה במקצועות חשובים, עם כל ההברזות והבריחות משיעורים, עם כל הציונים הבינוניים ומטה במקרה הטוב, הן אהבו אותה, והיא לא ידעה למה.
בהתחלה היא שנאה את המוזרות שבה. אחר כך היא לא שנאה. אחר כך היא די חיבבה אותה.
עכשיו היא אוהבת את זה. היא אוהבת את זה שהיא עושה מה שהיא רואה לנכון בלי להתייחס לחברות מסביב. כל עוד היא לא פוגעת באף אחד זכותה לעשות מה שהיא רוצה. מותר לה לאהוב חתולים ולא כלבים, מותר לה לקרוא ספרים עתיקים ולא רבי מכר עדכניים, מותר לה ללבוש חצאיות מתנפנפות צבעוניות וקפוצ׳ונים ענקיים והמון צמידים על היד, ומותר לה לאכול או לא לאכול מה שהיא רוצה ולישון עם פוך גם בקיץ ופיג׳מות עם שרוולים ארוכים, פשוט כי זה מה שבא לה.
אז שיעקמו את הפרצוף, למי אכפת.
לי לא אכפת, ואני זו היא והיא זו אני, ולא אכפת לי שיחשבו.

אני לא באמת חושבת שאני מוזרה. אבל ביסודי הילדות צחקו עלי בגלל דברים שבשבילן היו מוזרים. ואחר כך בתיכון לא צחקו אבל היה ברור שתחומי העניין שלי היו שונים משל שאר הבנות בכיתה. זה היה מוזר אבל הן היו בוגרות מספיק בשביל זה ב"ה.
אני לא באמת מוזרה, אני פשוט עושה מה שטוב לי ומשתדלת לא להיכנע ללחץ חברתי והולך לי יופי בינתיים.
קולולו.
לא יודעת למה הייתי צריכה לספר לכם את כל זה.
זה ממש לא תמצית חיי, שלא תחשבו לרגע. אם הייתי כותבת את כל כולי זה לא היה נגמר כאן אלא רחוק הרבה יותר.

עכשיו אני כבר מקשקשת שטויו כי אני עייפה אז ביי