ואם את קוראת טוב באנגלית - אז יש ספר חמוד ויפה ממש בשם Special Delivery. הוא של דולה (אמריקאית במקור) בשם שרה גולדשטיין, ויש שם הבה סיפורי לידה מגוונים ומרגשים. הספר בהוצאת Targum Press (ששייכת לפלדהיים), ואפשר גם להשיג אותו בחנויות שלהם בארץ. אני כל היריון קוראת את הספר הזה, ונהנית מחדש.

וחוץ מזה - תמיד אפשר לעשות חיפוש פה בפורום או בפורומים אחרים: "סיפור לידה" או "סיפור הלידה שלי", ולקרוא את כל הסיפורים הישנים שנשים כתבו... (כך עשיתי בתקופה שלפני הלידה האחרונה. זה היה כיף)

המחברת דתייה?

זה פשוט משפיע על אופי הכתיבה של הסיפור... (אני למשל מעדיפה לא לקרוא סיפורי לידה של כאלה שלא שומרות מצוות, כי מן הסתם הניסוח עלול להיות בוטה...)

יותר ענין אותי מה איתם

הניקיות פה

כי הן התיעצו כאן

ועלו שאלות

וגם זה טרי.

קראתי כבר כמה סיפורים ישנים

ותודה לך על ההמלצה לספר.

אני לא קוראת טוב באנגלית.

ארוך...

רק תטעמו את ההתחלה....

ירידת מים פתאומית (אחרי העבודה) בתוך חנות בגאולה... (בשירותים..  

יום רגיל בעבודה.

עוד יום של טלפונים, אנשים, תורים וישיבה על הכסא עם הבטן שלוחצת פה ושם... שבוע 38, היריון ראשון, ריגושים וציפיה. נראה עדיין עוד קצת רחוק.. הבטן קטנה וקומפטית וכל מי ששומע שהלידה קרובה מביע את פליאתו "את לא נראית" ו"עובדת עלי" ונותן לי הרגשה שיש עוד זמן למרות שאין קשר בין הדברים...

אני נזכרת לי במצלמה שנאבדה לנו ובתכנון לקנות חדשה לפני הלידה, וקובעת עם בעלי להיפגש אחרי העבודה בגאולה לקנות כבר על כל מקרה שלא יהיה.. א"א לקחת סיכון שלאירוע החשוב בחיינו לא תהיה הנצחה מא' עד ת'...

גומרת את העבודה ב-5. נפגשים. מסתובבים.. קנינו ב"ה מצלמה מעולה ואני מתרגשת לחשוב שעוד מעט אוכל לצלם פנים מתוקות ומלאכיות ולא רק כדור עגלגל והריוני.

היה עומס בחנות ועד שבחרנו את הדגם והכל אני מרגישה שאני חייבת קצת לשבת ולנוח. וכמובן- איך לא? שירותים...

נכנסים למאפיה הקרובה. אני נותנת לבעלי בינתיים את זכות הבחירה בנוגע לתפריט ורצה לי לשירותים..

סוף סוף... ו---פתאום--

מפל של מים נשפך עלי. כל הרגליים מתרטבות ושלולית קטנה על הרצפה... מה קורה כאן?? הזרם לא פוסק ואני כולי נבהלת מהמצב, לוקח לי שניה לפחות לקלוט- ירידת מים!! כאן!! שירותים פצפון וציבורי בתוך חנות!!!! בגאולה!!! אמא'לה!!!!!!!!!! נכנסת לפאניקה, מנסה להתאפס על עצמי ולאסוף נתונים.

סיעתא דשמיא, בדיוק היום אני לובשת חצאית ארוכה וכהה (מה שכמעט לא קורה!!)

סיעתא דשמיא, שאני כאן לפחות עם בעלי ולא לבד!!!!!!!

איפה הוא??? דחוף!!!!!!!!

הזרם הפך לטפטוף קל, על החצאית יש אמנם רטיבות אבל אין לי אופציה אחרת ואני יוצאת. הוא רואה אותי מרחוק ומסמן לי לבוא. מתפדחת לצאת לגמרי ומסמנת לו בחזרה שיגיע אבל בטיל.

חחח צריכה לצרף תמונה של הפנים שלו כשהבין מה קורה כאן.

קשה לי לקלוט את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. ובכזו הפתעה גמורה. אני לוחשת לו בצעקה: מונית, אבל הרגע!! פליז, הרגע... !!! הבייתה.

הקטע הכי מביך שכשירדנו מהמונית הנהג פתאום הסתכל אחורה וקלט שהמושב קצת רטוב...

ב-7 הגענו הבייתה צוחקים מצד אחד וקצת לחוצים מצד שני... מה עושים עכשיו?

בסופו של דבר החלטנו שעד שאין צירים לא הולכים לבי"ח. פחדתי שיעשו לי זירוז. וטוב שכך... רק ב-12 בלילה סופסוף התחלתי להרגיש צירונים ומעט דם.

ב-1 בלילה הגענו לבי"ח.. הצירים התחילו להיות תכופים, בקושי נושמת.. האחות בודקת ו--פתיחה 1 וחצי... כמה מעודד...

אנחנו יושבים בחדר המתנה, רוקדת לי על כדור פיזיו שממש הקל על הכאבים, יוצאים מידי פעם לנשום אויר. מדברים על הכל, בעלי מנסה להסיח את דעתי מהכאבים בנושאי שיחה על עולם ומלואו...

ב-3 האחות בודקת שוב- פתיחה 3. מחליטים להכניס אותי לחדר לידה.

הצירים כבר בלתי נסבלים. אני מתחננת על נפשי לאפידורל.

ב"ה הוא מגיע די מהר ואז.. כזו הקלה. תודה להשם שיש את הדבר הזה. אני פשוט הולכת לי לנוח ואפילו עוצמת עיניים ונרדמת פה ושם..

הפתיחה ב"ה מתקדמת ביותר. 5, 7, 9.. ב- 6 וחצי בבוקר כבר פתיחה 10. המיילדת מודיעה לי שאני אוטוטו בלידה פעילה.

אני מתכוננת לשלב הלחיצות.

מתחילים...

אני לוחצת ולוחצת ולוחצת... עוברת חצי שעה, שעה.

לאט לאט מתחילה להרגישה שכוחותי אוזלים וקשה לי כבר ללחוץ. כמה פעמים גם יורד הדופק ותוך שניות כל צוות הרופאים אצלי בחדר מתכונן להזניק אותי לחדר ניתוח.. מרב כאבים אני אפילו לא קולטת את המשמעות.. (שזה חסד!! אם הייתי אוחזת שזה עניין של שניות שאני בחדר ניתוח הייתי נכנסת ללחץ ופאניקה מיותרים...)

עוד לחיצה ועוד לחיצה... עברו כבר שעתיים של לחיצות.

אני מרגישה שזה בלתי נסבל כבר!!

המיילדת הבטיחה שעוד רגע הוא בחוץ.

נו.. ריבונו של עולם!!!

אני מתחילה לבכות בשקט. כל פעם שמגיע ציר ואני לוחצת עם רגליים מקופלות מרגישה שנגמר לי כבר הכח...

סיוט כן!!!

הדבר היחיד שנותן לי כח זה האמונה, ההרגשה האמיתית והעוצמתית של קרבת השם שבאמת מרגישים אותה כ"כ מוחשי בזמן הלידה ואני מרגישה שהוא ורק הוא יכול לסייע ולהוביל את הסוף הטוב...

ובעלי שעמד כל העת לידי ותמך ועודד והתפלל.. כל פעם שרציתי לשאוב כח הסתכלתי עליו איך הוא מתפלל ואומר פרקי תהילים וזה כ"כ הרגיע אותי.

באיזשהו שלב שכבר הרגשתי שעוד רגע המח מתפוצץ לי ומיילדת הבטיחה לי שציר הבא- הוא בחוץ. והוא הגיע הציר, ואני לוחצת ולוחצת ושום כלום, פתאום יצא לי בבכי כזה על המיילדת: אבל הבטחת לי, הבטחת!!!

כמו איזה ילדה בגן... צוחקת להיזכר..

טוב.. בסוף הוא חייב לצאת, הרי אף אחד לא נשאר בבטן....

בשעה- 10!!!! הוא נזכר לעשות את זה.

בשעה שבאמת הרגשתי ש-- דיי!!!!! עוד רגע וזהו, לא מסוגלת יותר... אז זה קרה.

תינוק יפיפה, מלאכי, 3.400 קילו של מתיקות, עונג וכל הרוך שבעולם מונח על גופי ואני עוטפת אותו בידי ומחבקת אותו באושר.

תינוק שלי. אושר שלי. שלנו..

אבא ואמא.

אה, ו--- כן!! הכל מונצח ומתועד במצלמה החדשה שנקנתה ממש בזמן

איזה סיפור, 

סך הכל נשמע חוויתי חוץ מה3 שעות לחיצות... וואו!!

הראש בחוץ למה מוניטור??

שבוע 36

אני יוצאת לאמא שלי לשבת על דעת שזו שבת אחרונה שאני יוצאת עד ללידה

אני אוהבת לצאת ללידה מהבית.

6 בבוקר אני מתעוררת וכואב לי הגב.

נו, בטח. אני ישנה על היי רייזר ולא על המיטה שלי. מה הפלא?

מכינה לי כוס תה ויושבת על הספה מנסה לקרוא קצת אבל לא מוצאת תנוחה. כואב לי.

מנסה לחזור לישון ונרדמת עד 8

מתעוררת והגב כואב!!! כואב!!!

זה היה כאב בגב למעלה אז אין לי שום כיוון שזה קשור ללידה.

בעלי חוזר מבי"כ ואני לא מסוגלת לשבת בסעודה. אוכלת כזית חלה והולכת לשכב.

בעלי מגיע לחדר ופתאום הוא אומר לי שמת לב שזה מתחזק ונחלש? שמת לב שכל 10 דקות את מתפתלת ואז נרגעת? האמת, לא שמתי לב.

הוא מתחיל לתזמן עם השעון. כל 7 דקות כאבי תופת בגב. מתחזקים ונחלשים.

טוב. הבנתי. זה צירים.

בשעה 2 זה כבר בלתי נסבל. צירים כל 3 דקות. מזמינים אמבולנס ונוסעים.

מגיעה לבי"ח. איזה שקט.... אני לבד בחדרי לידה...

המילדת מחברת מוניטור.

אין דופק.

המתח בחדר עולה.

מנסה שוב.

אין דופק.

פתאום היא צועקת- אה, זה של התאומים.

בעלי קופץ- איפה תאומים? מה תאומים? מי תאומים?

המיילדת מתחילה לצחוק- שמתי מוניטור של תאומים (לא יודעת מה זה אומר) ולכן לא שמענו דופק.

מחליפים מוניטור- דופק מהיר מאד.

הפתיחה- 2

אני מופנית לחדר לידה בגלל הדופק הבעייתי ומוזהרת שלא להכניס כלום לפה מחשש לניתוח.

השעה 6- הפתיחה 2.5

והצירים הורסים אותי. בינתיים הדופק מסתדר

אני מתחננת לאפידורל אבל המיילדת לא מסכימה. היא אומרת שזה רק פתיחה 2.5 ואולי בכלל משחררים אותי הביתה.

מחכים עוד אולי משהו יתקדם.

השעה 8 ואני בוכה לאפידורל אבל אין התקדמות. אני מותשת ורעבה. חוץ מחצי פרוסת חלה לא אכלתי היום.

פתאום נכנס הרופא, איזה פרופסור שאני לא זוכרת את שמו, וחבל.

הוא צועק על המיילדת- תסתכלי עליה. לא מעניין אותי מה הפתיחה. יש לה צירים של פתיחה 8. תני לה אפידורל.

אוווווווווווווו. סוף סוף!!!!!!!!!!!!!!

תוך 5 דק' המרדים מגיע ותוך רבע שעה הגיעה הפסקת אש בצירים.

זהו. שקט. אני מנסה לישון.

בשעה 9 המיילדת מגיעה ולא מאמינה. פתיחה 6.

בשעה 10- פתיחה 9.

ב10:20 פתיחה 10. 

מתכוננים ללידה.

2 לחיצות, הבייבי בחוץ.

וכאן מגיע קטע קצת שונה מהסיפור של כולן.

המיילדת באה לשים אותו עלי ואני לא מסוגלת.

אומרת לבעלי שייקח אותו מהמיילדת

לא רוצה להחזיק. לא רוצה לראות. רוצה שקט.

רק אחרי עשרים דקות הייתי מסוגלת לקבל את האוצר הקטן בשיא האהבה

אבל לא מסוגלת להניק.

לוקחת אותו לכמה דקות וזהו. מחזירה למיילדת.

מרגישה נורא אבל המיילדת משכנעת אותי שזה טבעי ולא תמיד אישה מסוגלת לקבל את התינוק מייד.

לוקחים אותו לחדר תינוקות ואותי למחלקה.

השעה 12 בלילה ואני רעבה בטירוף. אין אוכל והכל סגור.

מנסה בכל אופן לישון

ופוגשת בעוצמת האימהות שוב ב5 בבוקר.

אז, עם כוחות  חדשים ורעננים מגיעה לעשות הכרות נורמלית עם הילד היקר שלי

ומתיישבת להניק אותו בפעם הראשונה.

ההרגשה- חלומית. אי אפשר לתאר.

ממש מרגש

מאוד מובן הקטע שלך בסוף

זה רק בונוס ..הכל לפי היכולת

כל הכבוד על המודעות לרגשות שלך..

כמה הוא נולד?בשבוע 36-

הוא הרגיש טוב?

וגם מתי אכלת בסוף??

לפעמים כשמתקשרים יש תורים שמתפנים/ מגיע מישהו חדש ועדיין יש לו תורים ביומן.

לגבי פרטי או לא מניחה שתלוי במקרה, אם כן תמצאו תור בקרוב אפשר להתחיל בקופה ולעבור או לחזק בפרטי.

בהצלחה!

צריך להתקשר להציק להם ועדיף לבוא פיזית

אם לא אתם יכולים לחכות גם שנה 

פתאום באופן מפתיע התפנה תור...אחרי המתנה של שנה++

רק זה מה שעוזר

יכול להיות שזה עניין של חודשיים שלוש, שאז עדיף לכם לחכות או שנה שאז כדאי כן לטפל

לגבי אם מתפנה באמצע הטיפול- הייתי אומרת שכן רק בגלל הכסף🤭 זה עולה הון וזה סדרת טיפולים, לא אחד...

הייתי מחכה לקופה.

אולי הולכת לפרטית רק כדי לקבל קצת טיפים איך לעבוד איתה בבית אבל לא הייתי עושה סדרה שלמה.

אם היא הייתה בת שנתיים ושבע זה היה אחרת.

טוב שאתם על זה מוקדם, אבל זה מה שמאפשר להמתין עוד קצת לקופה.

אבל כן כדאי להתקשר ללחוץ.

אם עד גיל שנתיים לא יכניסו אותה אז הייתי חושבת על פרטי.

תציקי, תגידי שהיא קטנה וכו'.

אולי שווה ללכת פרטי למפגש שניים לקבלת הדרכה בינתיים.

לא חושבת שיש טעם ללכת למפגשי הדרכה בודדים, כי בעיקרון אני יודעת את הטיפים שנוהגים לומר במקרים כאלו. אבל בפועל אני לא מצליחה לקדם אותה, וכנראה אין ברירה אלא ללכת לאשת מקצוע.

אני יודעת שהיא יחסית צעירה, אבל דווקא בגלל הניסיונות הקודמים שלנו בתחום אני לא רוצה בכלל לחכות... (בעיקר כדי שאם זה מצביע על משהו מעבר - שנזהה את זה מוקדם ונתחיל לעבוד בהתאם...)

אני לא ממליצה למהר בגיל הזה

בגלל שיש לכם ילדים עם אוטיזם והועלתה שאלה של תקשורת, כן כדאי להתחיל טיפול. אהל זה לא שמשהו יקרה אם תחכו לגיל שנתיים

כדאי לנסות ללחוץ על הקופה ולנופף בשאלת התקשורת כדי שיתנו לה קדימות

התייעצנו עם מדריכת ההורים שלנו על כך (מומחית באוטיזם), והיא אמרה לנו שכדאי כבר להתחיל טיפול, אף שמהתיאורים שלנו את הקטנה היא אמרה שזה לא נשמע אוטיזם. (אני עדיין חוששת... אולי לאו דווקא מאוטיזם, אבל כן מאיזושהי לקות)

בכל אופן, בעיקרון באבחון שעשו לה סיפרתי על האחים שלה. אבל כנראה שאני צריכה להזכיר את זה...

שלא מציק...

כלומר יש תור אבל מספיק שפספסת שיחה ועברו הלאה. כן תגידי על הגיל ועל האוטיזם בבית. בגדול כן מקדמים קטנטנים. 

שאם אין תורים ב4 חודשים את יכולה ללכת לפרטי ולקבל החזר מהקופה

תבדקי אצלך בהתפתחות הילד, אני קיבלתי ככה החזר על 15 מפגשים לדעתח

משני התחומים פלוס מהגננת לגמרי יש סיכוי לקבל.

בוועדה- להדגיש את כל הקשיים התפקודיים שלו בדגש על חוסר היכולת להסתדר במסגרת החינוכית הרגילה.

להדגיש שהקשיים עדיין קיימים למרות טיפול בקהילה. כלומר שהטיפול לא מספיק. להדגיש שטופל. הם אוהבים מיצוי נסיונות לפני אישור מסגרת קטנה.

לא להדגיש חוזקות בוועדה. להדגיש חולשות ותפקוד לקוי.

לנשום עמוק. ולהתפלל. 

טוב מאוד שלעצמך את חושבת 'ילד חכם שצריך עזרה לממש את היכולות שלו'. איזה חשיבה חכמה! ההתנסחות מלמדת שזה מה שאת מרגישה, וזה כל כך טוב ובריא!

אבל בועדה, תתנסחי הפוך,

כי מה לעשות כדי לקבל תוצאה צריך להדגיש את מה שיגרום להם להבין את מה שהם לא מוכנים להבין אחרת,

בועדה תדגישי שמדובר בילד בעל קשיים רגשיים חברתיים ותחושתיים, הוא לא מצליח לווסת את עצמו, וקשה לו במעברים. תפרטי דוגמאות לקשיים שלו, עדיף גם כאלו שמקשים על כל הגן ועל הגננת. ודרך אגב, איך הוא מבחינה קוגניטיבית? אה מבחינה קוגניטיבית הוא בסדר גמור ואפילו מעל הממוצע.

נכון, זה נשמע רע. אבל לצערנו זה מה שעובד.

זה יכול להוציא מהדעת הטרפת הביוקרטית בזו!

ומנסיון שלי- יש לי ילדה מהממת (בת 8 עכשיו)

כשהיתה צריכה לעלות לגן חובה הגננת המליצה על גן שפה, אבל לא היה מקום והפנו אותנו לגן שילוב.

זאת היתה שנה מזעזעת (מאמינה שכמה פה בפורום זוכרות את התסכולים שלי...) גם הילדה וגם אנחנו לא הבנו מה רותים מאיתנו...

הצוות היו מקסימות, אבל זה לא נתן מענה לבת שלי.

מבחינת ועדות לשנה אחרי אמרתי לגננת שהילדה הזו לא מתאימה לכיתה א, היא גם קטנה וגם מבחינה רגשית פשוט לא!

אבל מבחינה שכלית- הרמה היתה גבוהה וזה היה לה לרועץ.

אני בעיקר פחדתי על הפערים האלה- מצד אחד הילדה בקושי מדברת בגן, יש לה הצטאות וועד. מצד שני- ממלאת דפי עבודה, לימדה את עצמה לקרוא... ובבית היא פרחה, במשפחה המורחבת פחות.

כשהגעתי לוועדה הגננת הנחתה אותי מה לומר, אבל ברגע האמת ששאלו אותי מה אני רוצה בשבילה פשוט התחלתי לבכות, מול כל הצוות של הוועדה- אמרתי להם שאני בסה"כ רוצה שיהיה לה טוב. והטוב הזה לא יכול להיות במסגרת של גן רגיל! היא צריכה עטיפה שונה, ההסתגלות שלה שונה, זה שהיא פותרת תרגילים ויודעת לקרוא לא אומר שהיא מווסתת ושהרגשות שלה יד ביד עם השכל. (אני כותבת לך וזה עושה לי רע להזכר בזה. באמת. התסכול הזה הוא נוראי!)

אז נתנו לי אישור לגן שפה, וגם עם זה היה בעיות, כי אף גן שפה לא רצה לקבל אותה בגלל ההצטאות.

בסוף, שבוע אחרי תחילת הלימודים, הפנו אותנו לגן סולם. את האמת שקצת (הרבה) חששתי בגלל השם שלו, אבל כשהגעתי לגן פתאום רווח לי (וגם פה בפורום המליצו לי עליו בלב שלם). המנהלת שם היתה מקסימה! ההצטאות לא הפחידה אותה. שמו את הבת שלי בגן הריגשי. והיא ממש פרחה שם!

אולי פעם אחת היא עשתה צואה בגן! תביני איזה הישג! ומשם היא המשיכה חכיתה א רגילה!!! לא מקדמת!

היא פשוט קיבלה שם פוש רציני. ידעו איך לעבוד איתה! היא קיבלה רב"ע וקל"ת וטיפול ריגשי ופסיכולוגית- הכל במסגרת הגן ובלי שנצטרך להטרטר אחה"צ...

בקיצור אני ממש מבינה אותך. המון תפילות ואל תפחדי לבכות בוועדה... את אמא לביאה ונלחמת על השפיות של הבן שלך!!

לכי עם הלב שלך והלוואי שתצליחו בקלות ובלי עוגמת נפש!!!

רשמנו אותה לבית ספר שמלכתחילה הכיתות שם יותר קטנות מהרגיל (23 בכיתה)

והמורה שלה של כיתה א היתה פשוט שליחה טובה. אין לי מילים אחרות.

השנה המורה קצת יותר דורשת, אבל הבת שלי מסתדרת עם זה יופי ב"ה. ויש לה גם שעה בשבוע טיפול ריגשי דרך ביה"ס שזה מתנה גדולה

אם כן - יפה שקיבלתם ככה בקלות. בעירייה הצליחו להכניס אותי לחרדה.

אם מתאים לך ואת רוצה, מוזמנת לפרטי(ותכלס יהיה לי הכי נח בווצאפ, אם יש לך ואם מתאים לך)

זה נכון שבוועדות מסתכלים על הבנת שפה, וצריך לפחות 2 סטיות תקן מתחת לממוצע כדי לקבל גן שפה.

אבל אם מדובר בילד מתחת לגיל 4, אז אבחון ההבנה הוא מאד קל ולא תמיד משקף.

אפשר לעשות אבחון אחר שיותר קל "ליפול" בו.

אם הוא בטיפול קלינאית אוכל להמליץ לך איזה אבחון לעשות ואז הקלינאית תכתוב דוח בו תפרט את האבחון שהעבירה לו וכמה הוא קיבל

הכרתי ילדה עם עיכוב שפתי מטורף, כולל עיכוב בהבנה, והאמא אמרה בוועדה ש"היא מבינה הכל"

(היא היתה בת 4 עם הבנה של גיל שנתיים)

ולא אישרו לה!!!

כן הדגישו גם בכתב וגם בעל פה (הגננת והקלינאית תקשורת השתתפו בוועדה) שהוא לא מביע את הקשיים והרצונות שלו, לא יוזם, יילך לאיבוד בקבוצה גדולה וכו'.

אני לפני הוועדה דווקא שמעתי שהיום ההורים מחליטים מה הם רוצים עבור הילד. בוועדה יכולים להמליץ ולהציע אבל זאת החלטה של ההורים. מקווה שהבנתי נכון ושילך לכם בקלות

הכל בזוף ההורים מחליטים

אם תילחמו היטב תקבלו

נכון זה מייאש שצריך להילחם אבל תבואי בגישה של יש רק תשובה אחת

אני באה מהתחום וראיתי לא פעם ולא פעמיים ילדים שקיבלו זכאות ואפיון למרות שהיו חכמים מעל הממוצע.

אבל היו קשיי התנהגות, קשיי תקשורת, קשיים בוויסות חושי, אימפולסיביות וכד' . 

הקושי שלך כאמא שאובדת עצות הוא עצום!!

חיבוק יקרה ❤️

אבל כן רוצה להעלות את האופציה של מסגרת חינוך פרטית.

עיקר הקושי הוא שסביב הגיל של הבן שלך, הפער בין היכולת השכלית לשאר היכולות הוא כ"כ גדול, שהכל נראה ללא מוצא ושכל החיים תתמודדו עם הפער הזה.

אבל האמת היא שככל שהוא גדל גם שאר היכולות מתפתחות, החברים בני גילו גם מתפתחים,

תחומי העניין מתרחבים והעצמאות גדלה.

השילוב של כל זה מאפשר להתמודד באופן מיטבי עם הפער.

(לצורך הדוגמה יש כיתות מחוננים שמורכבות רק ממחוננים ומספר התלמידים מוגבל בכל כיתה בדיוק כדי לאפשר את המענה שאת מדברת עליו)

ולכן כרגע לא הייתי מנסה בהכרח שהוא ימצה את היכולות הקוגניטנביות שלו, כמו שהייתי מחפשת מסגרת שתדע להכיל אותו כמו שהוא, ולא תחפש שהוא יתאים את עצמו למסגרת.

צהרון זו נקודת תורפה אצל כולם, על אחת כמה וכמה אצל ילדים שמתמודדים עם אתגר מסויים.

לכן צהרון ממש כדאי פרטי עם מעט ילדים.

הכסף והאנרגיה שאת משקיעה בלטפל בנזקים לא פחות יקר מאשר מראש לשלוח למסגרת שתהיה לו מתאימה יותר עבורו.

וחיבוק לך!!!

זה משתפר בהמשך בע"ה 🤗

הוא לא יקבל את המענה של קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק... והם יצטרכו לקחת אותו בפרטי.

@שושנושי - הבנים שלי היו בגיל 3 פלוס בגן תצפית. אמרו לנו שזה מה שיש בגיל הזה... אחד מהם עבר משם לגן רגיל, השני המשיך בגני שפה.

הם ספציפית היו גם עם עיכוב בהבנה (הדביקו את הפער די מהר ב"ה. בביה"ס הם נחשבים בין החכמים בכיתה), אבל בגן השפה של הבן שלי היה ילד גאון ממש, שהקושי היחיד שלו (שאני ראיתי) הוא הליקוי השפתי (בהגייה). אז ברור שגם ילדים חכמים מתקבלים לגנים מיוחדים...

רוצה להגיד לך בכנות כמי שיושבת בוועדות האלה, שיש מקרים בהם לא מקבלים זכאות, וצריך לדעת ולבוא מוכנים.

תתכוננו לוועדה, תציגו היטב את כל הקשיים והפערים של הילד, את הצרכים שלו, ותסבירו היטב מה הקושי.

אבל, מהעבר השני תחשבו מה תעשו במידה ולא יאשרו, וזה קורה, ואפילו לא מעט. אני לא מציעה לבוא במוד של מלחמה בד''כ זה לא גורם לוועדה להתגייס, ואפילו להפך, תביאו את הכאב והקושי ותסבירו מה שאתם רואים

תחשבו מה האפשרויות שלכם הלאה. כמובן שתמיד אפשר לערער על ההחלטה 

פה בעיר הכיתות מפוצצות. ''אמורים'' לפתוח ולפצל כיתות וזה לא קורה.

בעירייה, הם אלה שיביאו לי הסעה לעיר שכנה?

מה הפתרון שיש לילד שצריך מענה מעבר ללהיות 1/40 בכיתה 

דבר ראשון, האם יש גורם רגשי שראה אותו שיכול לתת תיאור רגשי? ואז אפשר לבקש סיוע בשל הקשיים והפערים הרגשיים שאת מתארת.

מעבר לזה, אם לא יקבלו אפשר לערער על ההחלטה, ואז יש סיכוי יותר סביר לקבל

דבר נוסף, אם לא מקבל זכאות בוועדת זכאות ואפיון אפשר לבקש סיוע מסל מוסדי, שזה מענה בתוך המסגרת מסל השילוב, יכול להיות שזה יעזור לו

וכמובן טיפולים בקהילה

השאלה מה קורה או מה יקרה..

למשל, מישהי כותבת אני בדכ מידה 40 לקחתי פה 42 וזה טוב  אז את לומדת מזה על עצמך.

בנוסף, להסתכל בטבלת מידות למדוד את עצמך.

היו לי הצלחות טובות.

לגבי משלוחים לא יודעת. אני רוצה לקנות ולא מעיזה .. לא רוצה ליכות חודשיים לחבילה

קיבלתי הודעה שהיא נמסרה היום לחברת הפצה .

מקווה שלא יהיו בעיות

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.

בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.

ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.

בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.

ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.

הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.

זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.

אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

אנחנו קנינו ביד2 מיטת יחיד פשוטה מעץ ושמנו אותה בין המיטה הזוגית לקיר. אפשר לקנות מעקה לצד השני אם אין אפשרות להצמיד לקיר. אצלנו לא היה צורך לחבר את המיטות עם איזשהו חיבור כי היה ממש צמוד אבל אולי אפשר עם אזיקונים לחבר בין הרגליים של המיטות כדי שיהיה יותר בטיחותי.

היה מאד נוח לשכב לידו, להניק ואז לחזור למיטה שלי. 

אם זה קצת נמוך יותר זה רק יותר טוב.

ככה יש לו אזור תחום שלו בין המיטה שלך לקיר.

והחלק של הרגליים, יכול להשאר פתוח. לא יודעת בן כמה הילד אבל אם הוא כבר זוחל ועומד אפשר ללמד אותו לרדת בביטחה ממיטה לא מאד גבוהה.

ואם זה לא אותו גובה זה לא אפשרי.

ולכן זה צריך להיות בגובה של המיטה הורים וסגור כי זה גיל קטנציק חצי שנה 

ואחכ מגלגלת למטה למיזרון שלו.

ובקשר לסגירה, הוא יגדל מהר מאד,

אפשר בינתיים לשים משהו שיחסום טיפה או לשים על הריצפה משהו רך.

רוב הלילה את לידו ורואה מה הוא עושה ואם הוא פתאום הולך לסוף המיטה. 

ואז נרדמת יחד איתו אצלי במיטה

אז רוצה משהו שאני יהיה צמודה אליו מהמיטה שלי וכל אחד ישאר במיטה שלו

במיטה שלנו יש מגני מיטה מסביב 

איכשהו זה הסתדר גם עם המזרן של המיטת יחיד והמזרן של המיטה הזוגית שבסוף זה היה באותו גובה.

המיטת יחיד הייתה "דחוסה" בין הקיר של החדר לבין המיטה הזוגית כך שלא היה צורך במעקה מאף צד. 

לא יודעת אם בטיחותי או לא, אבל עשינו את זה תקופה.

זה תלוי גם בגודל של הילד.

יש כאלו שאפשר לפרק דופן בצורה מובנית, כי נועדו להפוך למיטת מעבר,

ויש כאלו שאפשר לפרק דופן לאחסון או להובלה. (ואז הן לא מספיק חזקות ויציבות, אבל תמיד אפשר להוסיף הברגות ולחבר עם זויות מתכת מתחת למיטה)

ואפשר לחבר למיטת ההורים, או בלחץ בין המיטה לקיר, או בצורה מאולתרת עם הברגות או עם ראצ'טים (ככה מחוברות העריסות מתחברות ה"רשמיות").

מבחינת הגובה, יש למיטות תינוק הרגילות כמה מצבי גובה.

אחד הגברים כתב על זה פעם בפורומים. אולי זה היה @נפשי תערוג 

עריכה, הצלחתי למצוא:

צילמתי לך את החלק שמצמיד - הריון ולידה

הוא חיבר עם קליבות.

אבל ראיתי איך מחוברת עריסה מתחברת רגילה, זה עם ראצ'טים, אפשר לעשות אותו דבר בלי הברגות.

עריסה מתחברת לתינוק | מיטה מתחברת ב-4 גדלים | SLEEPBABY

כמובן שיש את כל הפתרונות המאולתרים אבל אם אין לך כבר מיטת תינוק הייתי הולכת על פתרון מובנה כי אז אין לך את הבעיה של רווח של המזרון והחיבור למיטת הורים יותר בטיחותי (לעומת סתם להצמיד).

אבל גם השנה שאני בבית בעיקרון ועובדת באיזה משהו בקטנה מצליחים לחסוך ב"ה.

איך?

א. סיעתא דישמיא. לא יודעת להסביר

ב. לנסות לצמצם הוצאות זה אפשרי אבל די קשה, לפעמים עדיף לנסות להגדיל הכנסות. אני לא יודעת במה אתם עובדים, אבל אולי אפשר לבדוק עלייה בשכר שלכם (במקום העבודה הנוכחי או במעבר לאחר), אפשרות להוסיף עוד עבודה קטנה- למשל בעלי עובד פעם בשבוע בתור מרצה ליהדות בתכנית לסטודנטים לא דתיים. זה מכניס עוד איזה סכום בחודש

ג. אני חושבת שסך הכל חיי היום יופ שלנו מאד פשוטים. הקניות בסופר הם בעיקר של מוצרי בסיס. לא קונה חטיפים, ממתקים, אוכל מוכן קפוא (כמו שניצלים, טבעולים וכאלה)

בגדים לילדים בעיקר מקבלת ממשפחה, חברות וכו ומשלימה מה שצריך

הילדים עוד קטנים אז אין חוגים בינתיים

גרים במקום די יקר אבל מסתפקים בדירת 3 חדרים ובעל בית שב"ה ממש השאיר מחיר הוגן ולא העלה..

לא יודעת, אלו הדברים שעולים לי שעוזרים לנו, לא יודעת אם זה עוזר

על סעייתא דשמייא

גם שבנטו הרווחנו חצי חיינו כמעט כמו עכשיו שזה הזוי

כרגע אין איך להגדיל הכנסות

גם ככה שנינו במשרה מלאה+נסיעות וזה קשוח ממש

אנחנו ב"ה מרוויחים טוב רק שההוצאות  גבוהות ממש

אולי יכולים לצמצם קצת אוכל שקונים או עזרה הניקיון אבל בגלל ששנינו עובדים משרה מלאה אני מרגישה שקורסת בלי זה 

שכשעובדים יותר מידי מאד קשה לחסוך

כי נמצאים על הקצה, ואין אורך רוח

וגם באמת הצרכים מתרבים (מסגרות - צהרונים, מיקור חוץ לכל מיני דברים).

אין לי איזה פתרון קסם

אצלי אין מצב שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית, זה נראה לי טירוף..

וחוץ מזה שבגלל שב"ה יש הכנסה טובה אז לא מקבלים שום הנחות אז עכשיו רק מעונות עולה לי הון וחייבת צהרון חושבים על עוד רכב כי באמת לא מסתדרים.

בתכלס אם אני יעבוד חצי משרה נראה לי ניהיה באותו מקום...( אמן שאמצא משרה ככה, בתחום שלי זה ממש לא מצוי )

כמה המלצות יש לי:

1. הוראות קבע לחיסכון. קבועות. להתחיל בקטן ולהגדיל.

2. שקודם תגיע המשכורת ואח"כ ההוצאות.

כלומר משכורת נכנסת ב- 01 או ב- 10 לחודש. ההוצאות באשראי ירדו ב- 02 לחודש שאח"כ.

זה מאוד קשה אם כרגע המצב הוא משכורת ב01 וב- 02 האשראי. כי זה בעצם לחסוך משכורת שלימה. אבל בתכנית של כמה חודשים קדימה זה אפשרי.

3. להפריש כסף לחיסכון לפני ההוצאות ואז להחליט כמה כסף משאירים להוצאות ולעקוב אחרי זה.

אני פשוט קונה הרבה פחות בגדים ומשקיעה בשוק ההון את מה שלא קניתי בו בגדים.

מה אני צריכה 50 שמלות בארון?!

אנחנו בכללי מצמצמים כמה שאפשר, חוסכים לילדים

חוץ ממה שהמדינה מפרישה לכל ילד עד גיל 18 + השלמנו עוד סכום נראה לי ל100 לכל אחד

לא מצליחים

קשה מאוד עם משפחה גדולה

הוצאות גדולות הכנסות גדולות

באמת צריך לעבוד בזה כמו שכתבו לפניי

לצמצם ככל האפשר על מה שלא חייב

כי צריך לבדוק עוד נתונים של הכנסות הוצאות

גודל משפחה, גילאי הילדים (למרות שילדים גדולים אלו הוצאות אחרות מקטנים לא משנה מה גודל המשפחה..)

הוצאות קבועות שלא ניתן לשחק איתן

אבל באמת השאיפה לבדוק האם ניתן לצמצם או להגדיל הכנסה או שניהם כמובן...

אנחנו ראינו שכשעושים הו"ק ישר אחרי המשכורות של סכום לחיסכון והשקעה

נצליח להתנהל עם מה שנשאר

אם לא, נתנהל עם הכל. אם רואים בחשבון 10, נוציא 10... 

בנוסף אנחנו עושים כמעט אך ורק קניות אינטרנטיות ככה שמאוד עוקבים אחרי כמה מוציאים וגם לא מתפתים להוציא יותר וגם- יכולים להגדיר תקציב שלא עוברים אותו ואם חורגים להוריד מה שלא רוצים

ממליצה ממש. חוסך זמן וגם כסף

נראה לי אתן צודקות לגבי ההוראת קבע לחיסכון

כי כדרורים את הכסף יותר קל להפריז 

קודם כל זה באמת עניין של תקופות, מתי שאני "על זה" אז מצליחה לחסוך יותר (אני הקניינית הראשית בבית חח אז כמות ההוצאות תלויה בי).

ההכנסה אצלינו מאד תנודתית וגם ההוצאות אז קשה לשים סכום מדוייק כל חודש שאותו רוצים לחסוך.

ב"ה מרוויחים טוב אבל באמת ההוצאות על מעון וצהרונים הם מטורפות כי אין שום הנחה.

לאחרונה בתקופת מילואים אני מתמקדת בשפיות ולא בחיסכון וההוצאות בהתאם.

יש לנו רייזאפ אז אני רואה כל הוצאה ולפעמים אני בשוק בסוף חודש מכמות ההוצאות.

כנראה שלא עזרתי

אז אולי אין כינים?

הבת שלי הייתה מעל 3 שנים עם כינים...כן כן....

מה לא ניסינו?

כל מקלחת טיפול, עם ובלי חומרים, אספנו לצמה, שלחנו עם תרסיסים . מציינת שיש לה שער ביסלי מסולס  שזה עוד יותר מקשה על ההוצאה של הכינים והביצים. 

עד שעשיתי קצת בירור והגענו למסרק ,שיבורך מי שהמציא אותו.

זה כלל לא קשור לאיזה חומר את שמה.

את פשוט צריכה להשתמש במסרק הזה ובגלל צפיפותו, הוא גורם לסילוק כל ביצי הכינים (שזה למעשה הגורם המכריע להמשכיות שלהם!)

קניתי את המסרק הזה ,בתוספת חומר ששלחתי אותו לפני לבית ספר ללא שטיפה.

תקשיבי, אחרי שבוע של שימוש, אין כינים ברוך השם כבר שנה וחצי !!!!!!!!

קוראים למסרק ASSY 2000

אני חפפתי לה עם שמפו רגיל, אחר כך מרחתי את החומר וסירקת עם מברשת רגילה כדי להתיר קשרים ולמנוע כאב לילדה, אחרי כך מסרקת עם המסרק כינים וזה וואווו.

טיפול שמרני אחר כך פעם פעמיים בשבוע עם המסרק לא חייב עם חומר אפשר מרכך שיער ואז לעבור עם המסרק ולוודא שאין ביצים... 

בהצלחה !

אבל עדיין לא מוצאת כינים, אולי אני לא בודקת טוב

כי כשאחות שלי בדקה לה בעבר היא כן מצאה כינים.

יש חומר שגורם לשיער להיות יותר קל לסירוק?

לק"י

את מסרקת מכל הכיוונים?

צריך גם הפוך, גם מאחורי האוזניים.

לא שוטפת שיער

ומסרקת עם המסרק ככה

ואחר כך שוטפת

מוציאה על גבי מגבון את כל מה שיצא מהשיעור במשיכה 

לסרק רגיל ואז עם מסרק כינים יחד עם המרכך. גם מאד עוזר...

ו... לצבוע את השיער הורג אותם בטוח חחחח

פעם היו לי גירודים כי נדבקתי מהבנות שלי. ברגע שצבעתי את השיער הם הפסיקו. 

רגיל מהכחולים שיש ב be עובד לנו טוב יותר.

אל תשימי עוד חומר. תסתכלי בעיניים חכם כמה מסרקים.

יכול להיות גם מזג האוויר. 

היה אצל אחד הילדים שלי. השתמשתי בשמן אמבטיה של לה רוש פוזה, עזר מאוד.

אצלי רגישים במיוחד בעונות מעבר

באמת יכול להיות שזה משהו אחר..

אצלי נגיד בקיץ פשוט מגרד לי מהזיעה.. שיער עבה, מתולתל.. ופשוט כשחם לי זה מגרד לי בקרקפת..

וזה גם יכול להיות קשקשים/ יובש/ גירוי לעור מסבונים מסויימים