כל החיים עליות וירידות, נפילות ותקומות.
הנפילות כואבות, ולפעמים מייאשות.
אבל הנפילה הזאת כאבה עד מאוד.
המכה מהתחתית, והאבק החדש מהמדרגה הנמוכה.
הליכלוך שצרב את קנה הנשימה, והפצע מהמכה כאב.
פתאום נעלם האמון בתקומת האדם, נשארה המשיכה לתחתית.
לעולם הדמיונות, ההנאות המדומות.
הטהרה והשמחה נעלמות, והטומאה והעצב שולטות.
המחשבה משותקת, והכאב והייאוש- מתגברים.
המחשבה על העתיד- את הלב שורפת.
כדי לקום, ולנקות את הליכלוך ממני- לא מספיק הרצון.
צריך גם יד, יד חזקה שתמשוך אותי מהבוץ.
מישהו שאותי יעודד, ויאמר: קום אחי האהוב! אתה לא בודד.
אני אותך מכל הלב- אוהב!
אבל מי זה יהיה?
החבר הנוטש, או הרב שממנו אני מתבייש?
איש לא יודע מה בתוכי.
בחוץ רואים בחור עם פיאות שמתנוענע מעל הספר.
חמוד וצדיק, בטוחים שבטח כל כולו בסדר.
מחשבות טמאות? סדרות איומות ומחשבות פוגעניות?
לא יכול להיות!
ולכן זה כואב, אם אומר משהו שונה- לא יאמינו.
יאמרו: זה לא אתה?
מה אני אעשה, הם לא יבינו...
יסתכלו בחמלה, ויגידו תעודד! מחר יהיה יום חדש!
אבל אני בתוכי מרגיש בודד...
המחשבות שהם בעטו לפינה- אוכלים לאט לאט אותי מבפנים...
התמונה הנוראה או ההודעה המפילה- לא נותנים לי מנוחה.
לא יודע מה לעשות- ייאוש ועצבות, לא רואה שום תקומה...
משדר עסקים כרגיל, הכל נראה טוב.
אבל בתוכי- הלב בוכה, והנשמה נאטמת..
לא יודעת איך לנקות את כל הליכלוך, ומי יבין...
עצוב, מבואס, והיחידים שאפשר להסביר להם.
הם מחברת או מחשב חסרי הבנה.
אבל לפחות אין מהם תגובה מכאיבה...
לא יודע מה יהיה, כואב מאוד לחשוב...
העתיד קצת חשוך- מלא בערפל.
ולי נשאר רק לקוות ולהתפלל.
לא יודע איך ומאיפה להתחיל...
אפילו המחשבה על המחר- דבר מבהיל.
בע"ה יהיה בסדר, מרגיע את עצמי.
מקווה שמחר הכל יהיה טוב.