נראה שאיבדתי את צלעי
בהסחת דעת של רגע
תרדמה עמוקה נפלה עלי
וממני נלקחה בלא פגע.
מאז אותו יום קדום
כשעוד הייתי צעיר ורדום.
התפתחה בתוכי איזו תחושה
של חוסר מתמיד, שרוי בלא שמחה
וכן אמרו חכמינו גם חומתי חסרה
ותורתי היקרה, ממש איננה שלמה.
אבל, בנבכי הימים, מבוכתי כה גברה.
כשאבוי אותה לא זהיתי, את צלעי החסרה.
זה קצת מוזר באמת, הלא כן?
הלא היא בשר מבשרי, עצב מלא בחן.
אז איך שכחתי, ואיך לא אדע
מה מקומה של צלעי החסרה?
מעת לעת אקבל טלפון,או אפגוש איזה גברת,
או אחזור לאלפוני,להזכר אולי טעיתי בחוברת.
ומילים ותחושות יהפכו למעטפת מקיפה
שממני מסתירה אוצר של טוטפת ,חניקה.
נפשי רוחי ונשמתי לעצמותי כוספות.
אך לא רואות ברור, אולי אחליף עדשות?
אולי אשת מעשה שידיה אמונה
או אחת מלאת שמחה ושירה.
אולי ,
טוב מצינו את זה מכבר.
אפילו יחזקאל לא חזה כ"כ הרבה.
בעומדו שם על נהר כבר.
אז מכל התכונות חשבתי מה באמת לצלע אובדת
ולמאבד מסוחרר מכל החיות הסובבת?
מכל העולם הזה המלא רצונות וגעגועים.
הגעתי למסקנה שלכל המקומות האבודים..
זוחלת רק אחת ומחלחלת עמוק,
מגששת דרכה, וזה ממש לא צחוק.
מאז ימי קדם, נוסדה כה קדומה.
ממש כמאז נרדם קדמון, הר אדם, בתדהמה.
כעומד בפתח מחלקת אבדות.
בענוות אין קץ, בחשש, בתהיות.
כאבדה המייחלת למצוא ידיים אוחזות.
זועקת אני כאן, אנא שמע קול תעלומות.
מכל אלו בוקעת ועולה קריאה מקודשת.
והייתם לי תפילה כל ימי רווקות מדשדשת.
ומצאתם, והייתם שוב בטוחים בחייכם.
אבל,
אנא אל תשכחו, אנא , את אותו זמן של סבל קסום
בו הגעגוע כיסה כל חלקה ולא נתן לשום מעצור אותו לחסום.
אנא זכרו שכינה המנהמת כיונה על ביתה, שאבד.
אנא שמעו קול שאגת מלך בהיכלו על אב שהגלה את בניו.
אנא.
