ואפילו אין לי זמן לחפש אותי, ובינתיים אני נובלת כמו פרח שקמל
זה בכלל לא שיר
אני לא יודעת לכתוב שירים
רק מחשבות , תהיות ובלבולים
אני רוצה להגיד
ויש לי מה להגיד
אבל לפעמים זה נשאר בתוכי
ולא יוצא
יום יבוא, וזה לפעמים קורה, הכל פורץ
ואז אני בורחת מעצמי
בסוף היום זה נגמר
נותנת לכאב להשתחרר ולדמעות לפרוץ
כואבת לבד
דומעת לבד
ומנחמת את עצמי
מחנכת את עצמי, מדברת עם עצמי, שרה לי שיר
וקונה לי מתנה
חיה לבד
ולפעמים יש קצת אנשים מסביב
התחלתי להיות אדישה אליהם
אני כבר פחות חברותית
הם לא התעלמו מזה
הם התעלמו ממני
נשארתי יותר לבד
שידרתי להם שאין לי כח אליהן אז הם הבינו ועכשיו אני יותר לבד
וכבר אין לי מה לעשות עם עצמי, כי אני נאבדת לעצמי