זה אולי רעיון מעניין, זו בבוודאי לא סיבה.

הוא לא יכול לספק סיבה עבורו. כי הוא בנוי על גביו ולא להפך.

אי לכך ובהתאם לזאת, להביא הסבר, יפה ככל שיהיה, מתורת החסידות, לקביעה קדומה לה בהרבה (דהיינו, פטור לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן) ייאלץ להישאר בגדר ההסבר/ וורט/ רעיון רוחני וכד', ולא יהווה *סיבה*.

(שזה, אגב, מה שאני מחפשת)

נ"ב

העובדה שחסידות מבוססת על דבר ששייך לכל יהודי לא הופכת את החסידות עצמה לשייכת לכל יהודי,

כמו שהנצרות שמבוססת על היהדות אינה שייכת ליהדות, ואהבת גלידה שמבוססת על קיומו של חוש הטעם אינה נוגעת לכלל יושבי הפלנטה.

זה חז"ל נתנו את הפטור? זה לא מדאורייתא?..

נ"ב

הייתי צריכה לחשוש שתתפס לזה.. כמובן שלא התכוונתי שחסידות שקולה לנצרות חלילה, (וגם לא לגלידה, אגב)  אלא נתתי דוגמאות להמחשת העיקרון שכאשר ה*בסיס* שייך גם לי, זה לא אומר כלום לגבי הדבר שנבנה על גביו. סה טו.

יש מצות שהן יכולות לעשות ומקבלות שכר כלא מצוות

אז קרוב לוודאי שההסברים שהבאת הם לא סיבה, הרי לא סביר שאתה מתיימר לדעת מה כוונותיו של ה' כשציווה עלינו לקיים מצווה מסויימת.

זו הסיבה שהן פטורות, כי כתוב.

מקווה שזה לא "פלצני"

בקיצור נמרץ-

"ולימדתם אותם את בניכם" - בניכם ולא בנותיכם, חובה ללמד תורה רק את הזכרים. ומי מצווה ללמד? רק מי שמצווה ללמוד. ולכן "ולימדתם" מדבר על הגברים, ולא על הנשים. מפה מקישים לתפילין, שהציווי מופיע מיד אח"כ ופונה לאותו "קהל יעד", "ולימדתם.... וקשרתם..."

ותפילין זו מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן היא בניין אב לכל מצוות עשה שהזמן גרמן.

זהו.

http://ph.yhb.org.il/03-03-02/

'מצוות עשה שהזמן גרמן' הוא לא סיבה לפטור אלא מכנה משותף של רוב המצוות שנשים פטורות מהן בלבד, הפטור נלמד בכל מצווה בנפרד, בדרך כלל מלשון הפסוקים.

יש מצוות עשה שנשים חייבות בהן למרות שהזמן גרמן ויש מצוות שנשים פטורות מהן למרות שהזמן לא גרמן.

(ממילא גם טעם הפטור לא חייב להיות קשור לזמן, אלא משתנה לפי העניין)

ו-

א. העובדה שיש לכלל יוצאי דופן ממש לא סותרת את קיומו,

ב. כמובן שיש מצוות עשה שנשים פטורות מהן למרות שהזמן לא גרמן. הכלל הוא בכיוון השני.

הכלל נוצר מהפרטים ולא להיפך, זה המכנה המשותף של רוב הפרטים ולכן המשנה תפסה בו כדרכה לקצר בלשונה (הרמב"ם כותב את מה שכתבתי בפירוש המשנה שם).

א. נכון, אבל אין כלל כזה - הראיה היא שהגמרא דורשת כל פעם מקור לפטור בכל מצווה בפני עצמה. מה גם שיש יותר מדי יוצאים מהכלל.
ב. הכלל מובא במשנה ככלל אבל בפועל יש הרבה תוספות לכלל - משמע שהוא לא כלל אלא אולי פרט נוסף למצוות אחרות, במיוחד שיש גם יוצאים מהכלל עצמו כאמור.

הלימוד בגמרא הוא שתפילין הוקשו בק"ש ללימוד תורה, וכמו שלימוד תורה נשים פטורות כי כתוב "לבניך" ככה למדו שגם בתפילין נשים פטורות.

שימי לב שמקור הלימוד - מצוות לימוד תורה - היא בכלל מצוות עשה שלא הזמן גרמה.

לא בברכות דף כ' ולא בעירובין דף כ''ז - שתי הגמרות שמדברות על פטור נשים מתפילין.

[אחד המקורות של הרמב"ם הוא בגמרא בעירובין שם: "וכללא הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? הרי מצה שמחה והקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא - ונשים חייבות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות? הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דמצות עשה שלא הזמן גרמא - ונשים פטורות! אלא אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו חוץ".

לכן הרמב"ם פסק על פי המסקנה ולא את הציטוט שהזכרת. גמרא לומדים ברצף, אי אפשר ללמוד חצי סוגיה.

זו אכן דעת הרמב"ם ואכן רבים מהראשונים סברו אחרת ממנו. 

כמובן שאיני מכניס ראשי בין ההרים ואין בכוחי להכריע אבל לענ"ד הפשט בגמרא הוא כדעת הרמב"ם. נכון שהגמרא אומרת הרבה פעמים בסתם שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, ולכן גם קיבלו את הכלל הזה אותם ראשונים, אבל בכמה מקומות וכן במקומה של הסוגיה (שמקומה תמיד עדיף בשיקולי הפסיקה) כשהגמרא דנה במפורש בכלל הזה ולא רק מזכירה אותו בסתם היא מגיעה למסקנה שהוא לאו בדווקא ואין למדים מן הכללות.

כלל יוצאי דופן, גם אם המשנה בחרה לפרט את היוצאי דופן, ייתכן ויש ש"תנא ושייר".

אותם (יותר נכון איך לא לומדים אותם) - זה שנאמר 'כלל' אומר שזה כלל מחייב כי ייתכן שהוא סימן ולא סיבה, בוחנים את הכלל ולפי הפרטים רואים אם הוא נכון. הנפקא מינה היא לא אם הכלל קיים אלא אם הוא מחייב, דהיינו אם אפשר ללמוד ממנו. זו המשמעות של 'אין למדין מן הכללות'.

אתה צודק שהמשפט הזה לא מבטל בהכרח את הכלל, הוא 'רק' מטיל בו ספק.

עירובין (עדיין), וגם לא פתחתי את הסוגיה, אבל זה נראה שמה שהגמרא באה להגיד מהמימרא של רבי יוחנן זה רק שלמרות שיש מקרים של מצוות עשה שהזמן גרמן שכתובות במפורש שהן יוצאות דופן, אי אפשר להקשות מזה על מקום אחר שבו חכמים אמרו שיש יוצאי דופן.

אבל לא בהכרח שכל מצוות עשה שהזמן גרמן אינן נלמדות מהכלל הנ"ל ע"י בניין אב (לא זוכר במפורש את הסוגיה בקידושין, אז לא בטוח שזה נכון להגיד שזה בניין אב, גם כי זה לא מפורש בתורה, אלא נרמז ודרבנן וכו').

ככה נראה לי לענ"ד,

שוב, לא למדתי את הסוגיה אז אין לי מושג.

אותן לזמן (אנחנו תחת המקום האדם והזמן). ראה גם ב"בת מלך" של הרב אבינר..

ורשום שם גם מקור..

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום