סופסוף מבינה מה עברתי בלידה.

ב2 לידות הייתי עם פיטוצין, בשתיהן היה אסור לי לאכול כי היו ירידות בדופק והיה חשש לניתוח.

בלידה הראשונה שלב הלחיצות היה איום ונורא כי הצירים היו כ"כ תכופים וכ"כ כואבים שהיה ממש קשה.

בלידה השניה- היו רק 2 לחיצות אז לא היה נורא.

מה שכן קשה זה הצורך לשכב כל הזמן מחוברת למוניטור.

והכי חשוב- נשים יקרות, מי שצריכה פיטוצין, שתבקש אפידורל יחד עם הפיטוצין.

הצירים כ"כ כואבים ולוקח זמן עד שהאפידורל משפיע.

בלידה הראשונה התחלתי עם פיטוצין בלי אפידורל וכבר בפתיחה 3 חשבתי שאני מתה.

בלידה השניה לקחתי אותם יחד ועבר לי חלק. לא הרגשתי כמעט צירים עד פתיחה 8.

נראה לי שכמעט לא שייך לעבור לידה עם פיטוצין ובלי אפידורל.

לגבי האפידורל יש בזה הרבה אמת,

צריך בכל זאת לדעת שזה לא בלתי אפשרי,

זה גם תלוי במינון שמקבלים כמו שהסברתי

וגם באישה ובכוחותיה,

מכירה מישהי שאסור לה אפידורל

והיתה חייבת פיטוצין ובעזרת הכנה מראש והרבה תמיכה

הלידה היתה בשבילה חוויה חיובית מאד. 

אז אני קצת מסתייגת מהמלצה גורפת

אבל בגדול זה נכון להרבה ואולי לרוב הנשים שצריכות פיטוצין מההתחלה

בטח משתנה לפי הסיטואציה (מה הסיבה לפיטו', איך הגוף מגיב, מה הדחיפות וכד') 

משמח לשמוע על חוויות טובות איתו. 

בלידה הראשונה קיבלתי פיטוצין לפני האפידורל וסבלתי מלא מלא עד שהגיע המרדים.

בלידה השניה כבר לא הסכמתי להתחיל פיטוצין לפני שקיבלתי אפידורל.

בשתי הלידות הייתי בפתיחה 3 עם חוסר התקדמות בלידה.

הייתה לי לידה אחת עם פיטוצין - הגעתי עם ירידת מים, ובמשך כמה וכמה שעות לא התפתחו צירים.

מכיוון שהייתה זו לידת תאומים (ובשבוע יחסית מוקדם), לא רצו מיד לתת פיטוצין. כשנתנו - נראה לי שזה היה במינון די נמוך.

לקחתי אפידורל בכל מקרה קצת אחרי שהתחילו הצירים, כי זו ההמלצה בלידת תאומים.

והיה ניתוח בסוף, עקב יידות בדופק של אחד העוברים... אך כנראה לא בגלל הפיטוצין, אלא בגלל שהוא היה עם מים מקוניאליים.

מכיוון שכל הלידה הזו הייתה מוזרה ולא "לפי התוכנית" - עוד לא גיבשתי לי דעה על הפיטוצין. בכל אופן, בתור תומכת של לידות טבעיות, אשמח מאוד אם לא אצטרף אף פעם להשתמש בו.

אם את מעוניינת - אני יכולה לשלוח לך אותו באישי.

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

לא לקרוע את הרחם (לפתוח את הצלקת)

לכן כדאי ורצוי שתתפתח לידה טבעית ותתקדם

לי אחרי קיסרי עשו סטריפינג כמה פעמים וזה עזר להתפתחות צירים טבעיים ולידה

אבל בסוף גם את הלידה הזו סימתי בניתוח

גם אחרי קיסרי וגם בלידות כל כך מתקדמות לא נותנים בקלות.

חוששים לקרע ברחם.

כדי למנוע סיכון של דימום יתר אחרי לידה.

הרעידות הן בעיקר בגלל האדרנלין וחילופי ההורמונים.

ברוב בתי החולים יפעילו הרבה לחץ על האישה כדי שתסכים לקבל את הפיטוצין בשלב הזה ולא ממש מעמידים את זה לבחירתה, לצערי. 

ולמה את בסיכון?

כמובן אם מתאים לך לשתף..

מה המעלות על פני החסרונות שלו בשלב הזה?

ולמה הם לא שואלים ????

צריך להבין שדימום יתר אחרי הלידה מאז ועד היום הוא בין הגורמים הראשים לתמותת אימהות בלידה, אז אין להקל ראש בחשיבות של מעקב אחרי מצב הדימום והתכווצות הרחם.

למה נותנים לכולם כרוטינה ולא רק לקבוצות סיכון?

כי יש מחסור בכח אדם וזה לא משהו שאנחנו רוצים לפספס חלילה. 

בלידת בית לצורך העניין כשהמיילדת צמודה ליולדת ועסוקה רק בה ובתינוק באותו החדר לא נותנים כרוטינה ורק אם יש צורך נותנים. בד"כ מי שמניקה סמוך ללידה זה מפחית בהרבה את הצורך בזריקה כי ההנקה מכווצת את הרחם. 

בבית חולים מי שמסרבת בעצם חשוב שיהיה מעקב צמוד אחרי התכווצות הרחם והדימום, יותר ממה שבודקים בשוטף כשאישה מקבלת זריקה. 

ובגלל חומרת העניין בד"כ לא יסכימו או ישכנעו מאד מאד לקחת את הזריקה, גם מי שהיא לא בקבוצת סיכון וכן הניקה, בקושי קורה שמשאירים את זה לבחירת היולדת.

ואם אני אבקש לא לקבל הם יעקבו יותר?

מה ההגדרה של קבוצת סיכון?

הגעתי לבי"ח בפתיחה מלאה, אז לא פתחו לי וריד ב"ה..

ואחרי הלידה המיילדת המהממת שהייתה לי אמרה לי שעכשיו יבואו להביא לי פיטוצין ועירוי נוזלים לוריד.

ואמרתי לה שאני לא רוצה..

הגיעה מישהי ואמרה לי שמעתי שאת לא רוצה וזה מאוד מסוכן וכו'..

ואמרתי לה שבאמת אני לא רוצה פיטוצין ועירוי, אז היא הזהירה  אותי ואמרה לי שיבואו להחתים אותי..

ובסוף לא באו להחתים אותי ולא נתנו לי פיטוצין ועירוי.

(ב"ה המיילדת הייתה ממש בקטע טבעי, והיא אמרה לי שאין דימום גדול מאוד, וגם הנקתי ישר אחרי הלידה.. אם זה היה אחרת כנראה לא הייתי מתנגדת..)

לפי דעתך-כדאי לקחת פיטוצין אחרי הלידה?

וגם אם הוריד פתוח הם פשוט שמים בלי לשאול?

יש לי איזה חשק לכתוב את סיפור הלידה שלי..אבל מצחיק אותי לכתוב שנה אחרי כשאני בהיריון נוסף..

(כתבתי לעצמי את רובו)

מה שמשמעותי זה הסיפור

ואפשר ללמוד מכל סיפור , לא משנה מתי הוא התרחש..

אני בטח לא רוצה לצאת בהמלצות מול קהל רחב.

אני באופן אישי כן מעדיפה להימנע מהתערבויות בכלל בחיים ובטח בשלב הזה,

זה כן יכול להשפיע למשל על זרימת החלב וכמובן זה מגביר את הכאב.

אז קבוצות סיכון- (מאמינה שיש עוד)

מי שבעבר היה לה דימום חריג

מי שלא מניקה בצמוד ללידה 

אחרי הרבה לידות (7 וצפונה בד"כ) 

לידה מהירה מאד

אם אישה מסרבת הם חייבים לעקוב יותר.

בגדול נותנים את הזריקה בשריר ברגל, לפעמים נותנים דרך הוריד ואז יכול להיות שהאישה לא שמה לב ושמו לה. 

ורותי, אף פעם לא מאוחר מידי לסיפור לידה! 

בוודאי שהבחירה צריכה להיות שלך ולפי חוק זכויות החולה אמורים להסביר לכל יולדת את הסיבות לכאן ולכאן ולשאול מה היא בוחרת. 

הבעיה לצערי הרב זה העומס בחדרי הלידה שבאמת גורם לי כמי שרואה את המערכת מהצד,

אני רואה כמה זמן לוקח עד שמיילדת מגיעה לחדר גם במקרים שהיא יודעת שחשוב שתגיע.

אני יודעת כמה זמן לפעמים אישה נמצאת לבד בשעתיים שאחרי הלידה ולפעמים עד שהמלווים יבינו שהתחושה שלה גרועה לא סתם כי היא אחרי לידה אלא כי היא מאבדת דם עלול לקחת יותר מידי זמן וזה סכנת חיים, זה לא משחק.

אז אני יכולה להבין את החשש של המערכת להציג את זה כבחירה כי בסופו של דבר האחריות על המעקב אחרי הרחם היא עליהם.

ועדיין אני מסכימה איתך שוב ברמת העקרון, 

יש מצבים בהם ניתן לוותר על זה ולתת לפי צורך עם מעקב, לא תמיד יש עומס בלתי אפשרי. 

זה מורכב בקיצור  

יש לפיטוצין אחרי לידה גם השפעות שליליות?

עולה לי מחשבה שלמשל תופעה של שאריות שיליה יכולה להיות כתוצאה מהתכווצות מהירה מדי של הרחם בעקבות פיטוצין.

ההשפעות הישירות זה כאב ועיכוב בייצור החלב

זכור לי קשר בין פיטוצין לשאריות שיליה אבל אני לא זוכרת להגיד לך במדויק בשעה הזו  

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

נתנו לי פיטוצין

עשו לי שם הרבה דברים אבל אין לי כ"כ מושג

רק הלחץ עבר אלי.

שאלה אחרת-

למה לא בודקים ברזל אח"כ.?

כמעט נפלתי..

בסוף כשאיימו בניתוח ושום דבר לא התקדם

באו מילדות בשיטה טבעית לפי בקשת התומכת שלי

והורידו לי את הגוף  והראש למטה וזה עזר

לשכב על הצד גם עזר

וזה קידם בפתיחה או שתיים

פלוס אפידורל ופיטוצין

הייתי חייבת לשכב על המיטה מחוברת למוניטור.

כנראה זה תלוי ספציפית במקרה.

יש כאלו, כמוני לדוגמא, שאצלן האפידורל מאד מאד מזרז.

יכול לקחת שעות עד שאני מגיעה למצב שאני יכולה לקבל אפידורל

מרוב כאב אני כ"כ מכווצת שאני מאטה מאד את הלידה.

ב2 הלידות האחרונות אמרתי את זה למיילדת וביקשתי לקבל אפידורל לפני פתיחה 4

הרופא הסכים וקיבלתי אפידורל פעם בפתיחה 3 ופעם ב2.5.

בשתי הלידות התינוק היה בחוץ תוך שעה מרגע קבלת האפידורל.

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

נמנע מטיפוסים, רק לאחרונה התחיל לקפוץ וזה עדיין מאד קשה לו, יש לו ריצה מצחיקה כזאת..

מוטוריקה גסה זה פיזיותרפיה, אבל בכל מקרה הייתי מתייעצת עם הרופא ילדים שלו, שיתן הפניה

הוא אמר לי למלא טפסים אם אני רוצה

ושבכל מקרה רוב הדברים שציינתי אפשר לחכות לפחות עד גיל 4 שיסתדרו לבד.

לי זה כן מרגיש שצריך חיזוק אבל הוא בלבל אותי..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

לק"י

ואיזה כיף לשמוע שהוא נהנה ומבקש ללכת!

גם של ספורט טיפולי, החוג מטעם בית ספר פרח (למרות שלא לומד שם)

כלומר, זה במבנה שלהם. המדריכה גם עובדת שם. ההתחייבות של הקופה (55 למפגש)

בשורה התחתונה הילד ממש נהנה, כל יום רוצה ללכת.

גם המדריכה ממש נחמדה, שולחת אחרי כל מפגש סיכום במייל של מה עשו, על מה עבדו ומה התכנון להמשך.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אבל בכללית צריך הפניה של רופא ילדים, ואז לםנות למכון להתפתחות הילד הרלוונטי ולבקש תור, צריך למלא איזה טופס ארוך (שלחו לנו 5 דפים, לא יודעת אם הכל שלנו או חלק בשביל המסגרת), ואז אפשר לקבוע את התור. כל זה ואנחנו כבר היינו פעמיים עם הילדה אצל רופא התפתחות והם אומרים לנו לחזור (ומדובר על ילדה עם תסמונת דאון שמטופלת בכל מה שצריך).

בכנות, אצלנו זה מרגיש מיותר, כי יש לה גרף התפתחות משלה וכאמור, היא כבר מטופלת במעון בכל המקצועות הפרא-רפואים, אבל אולי הוא יכול לשפוך קצת אור על ילד 'רגיל'

מבקשים ספציפית תור לרופא התפתחות?

כי מילאנו שאלונים להתפתחות הילד, וקבעו לנו כל פעם תור לאבחון, אבל רק של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

השאלה אם אני צריכה לבקש משהו נוסף, או שהם קובעים אבחון לפי מה שעולה מהשאלונים.

ישירות למכון הרלוונטי ושואלת, הכי טוב.

להתקשר ישירות ולהגיד שאת רוצה תור לרופא התפתחות ושאת רוצה לדעת מה הפרוצדורה

לא יודעת אם דווקא רופא התפתחות זה מה שאני צריכה, או שיש עוד אפשרויות. בגדול אני רוצה אבחון יותר כללי, ולא רק ספציפי של ריפוי בעיסוק.

עד איזה גיל רופא התפתחות מקבל?

אני יודעת שיש דברים בהתפתחות הילד שהם עד גיל 6, ויש דברים עד גיל 9. הוא עכשיו בן 7.

אני אמורה להיות שם עוד שבועיים באבחון של הריפוי בעיסוק. תוהה אם לנסות להתקשר ולברר לפני, או לשאול כשאני כבר אהיה שם.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

קלינאית/ריפוי בעיסוק - שנה וחצי קדימה, לפחות באזור שלנו...

לרופא התפתחות או שזה יוצא שנתיים וחצי המתנה עד שמתחילים לטפל??

אנחנו עשינו אבחון קלינאית כבר לפני חצי שנה, ורק עוד חודש יש לנו רופא התפתחות, אז בעצם התחלנו רשימת המתנה מאז

ריפוי בעיסוק שהיא גם צריכה - אמרו לנו שרופא התפתחות יחליט אם יש צורך ואז יפנה אותנו...אז בעצם שם נחכה לתור לאבחון ורק אז נתחיל רשימת המתנה

יתעכב כ"כ הרבה... וואי כמה רבתי עם מאוחדת שיביאו לי אישור לפרטי וכעסתי עליהם שאני צריכה לבזבז 9 חודשים בהמתנה 🙈

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

צריך לבוא לעולם עם אח/ות גדולים 😍

והילדים שלי עוד עם ספייס יפה בינהם... זה גיל נורא נורא קשוח אבל חייבים לעבור בו בשביל לגדול 🙃

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

והיא צוחקת שכל המשכורת שלה הולכת על תשלום למסגרות והיא יוצאת לכמה שעות חופש מהאמהות…

ולך אישה יקרה חיבוק ענק והרבה כוחות🫂❤️

ולמנוע להרבה זמן…

זה אומר שהם קטנים וצפופים

זה הרבה מאוד שינויים בתווך קצר

תני לעצמך זמן

(לשקול ממש גם מניעה)

זה באמת משתפר

הם גדלים

וזה נעשה יותר קל

ואת גם תפתחי מיומנות חדשות

ובעיקר- בלי ביקורת עצמית

(ואם את חושדת בדיכאון אז טיפול! אפילו לקחת הלוואה בשביל זה

זו השקעה לתווך ארוך ושווה כל שקל)

זה קריטי בשלבים האינטנסיבים האלה..

לא כל החיים ייראו ככה!!!

ובינתיים- אולי תנסי בימים שנעים בחוץ לצאת לטייל עם העגלה, ההליכה והשמש ממש טובים לנפש. ❤️‍🩹

מאוד מתיש מונוטוני ונראה שלא ייגמר לעולם.

אז קודם כל זה ייגמר וישתפר, מבטיחה לך!

דבר שני, למנוע הריון. וכל מילה מיותרת. באמת, לי הפער הכי קטן שלי של שני קטנים כנראה לפחות מכפיל את שלך, וזה לא חזר על עצמו שוב לעולם. לא בנויה ליותר מתינוק אחד בו זמנית, לא לכולם זה מתאים, לא כולן צריכות להביא לעולם יותר מעשרה ילדים. וגם, לא צריך להחליט על העתיד הרחוק. זה לא אומר שלא יתאים צפופים בעתיד כשיהיו עוד אחים שיכולים לעזור, מצב נפשי אחר, כלכלי. זה נראה פשוט שנכון לך לעצור בנקודת הזמן הנוכחית. אז עוצרים. שני תינוקות זה באמת קשוח מסורבל קשה לתמרן את הצרכים שואב שוחק תמשיכי לבד.

תני להם לגדול, תרגישי רווחה בנפש, תהני מהם ורק אז תחשבי הלאה. לא ללכת על אוטומט. צריך להביא נפשות עם כוחות ורצון.

זה הכי בייסיק בעיני.

ובפרקטי, אני לא יודעת מה את עושה ואיפה את. אבל למצוא נשים בשלב דומה, להיפגש בגן שעשועים, או בבית אחת של השניה עם הילדים. רק זה שיש לך אדם בוגר לדבר איתו, מאוד מועיל. להביא נערה אפילו צעירה לשעות הקשות לעוד זוג ידיים זה משנה חיים. אפילו ילדה בת עשר בעשרה שקלים. יכולה לגמרי להועיל. לנוח בשבתות כשהבעל שם. להשקיע בעצמך לא אומר מאות שקלים, זה יכול להיות ברמת הקרם הכיפי, יש מבצעים עכשיו, מקלחת שקטה כשהבעל חוזר, כוס קפה כשהם ישנים, מוזיקה מרגיעה. זה עובר דרך הדברים הקטנים כמו שאת דואגת להם גם לאף נקי וטיטול אוקיי? פעולות קטנות שאת מוציאה אנרגיה שוחקות אותך- פעולות קטנות של הכנסה לאט לאט ימלאו ותרגישי קצת יותר בן אדם נפרד.

גם כן בעיני זה שלב נורמלי להרגיש בו רדופה ומותשת. אבל אם את רואה שזה ממשיך ומוגזם אז אין ברירה ללכת לבדוק דיכאון ואם צריך לטפל... תיהי עם יד על הדופק.

יש לך כנראה תפיסה שאמהות זה עסקת חבילה שכוללת להיות כל היום עם הילדים וסביבם..

זה מקסים אבל כנראה לך זה לא מתאים ככה

מכל מה שכתבת זעק שחסר לך את עצמך. שהאמהות השתלטה על הכל. וזה לא אמור להיות ככה.

לי יש 8 קטנים ואני מרגישה שיש לי את עצמי כי אני בוחרת בזה כל פעם מחדש..

וגם מעצבת את היום יום שלי בהתאם

תשאלי את עצמך

אם נגיד עכשיו לא היית אמא אז מה היית עושה אחרת בחיים שהיה גורם לך שמחה?

לעבוד? תצאי עכשיו לעבוד..

ללמוד משהו? תרשמי לקורס אפילו דיגיטלי

להפגש עם חברות תקבעילזה זמן

לפתח תחביבים- תרשמי לחוגים או תקבעי זמן

לא טוב לך להניק- תשלבי בקבוקים או תפסיקי אפילו

וכן הלאה

את צריכה למצוא את הדרך לחזור חזרה לעצמך להתחדש למצוא מה הרצונות שלך ומה החלומות שלך שיחזירולך את שמחת החיים

כשהם יקבלו מקום, את תראי שהאמהות לא תורגש כחונקת ומאיימת. ולהפך..היא תוכל להיות גם מרחב של יצירה והתמלאות ושמחה.

אני מבינה שיש לפעמים כבילות מחשבתית כזאת של - אי אפשר אבל.. ממלא סיבות

אני מכירה את זה והיתי שם

כשהצלחתי לשנות ראש והמטרה שלי היתה להיות אדם חי ושמח ושזה גם יהפוך אותי להיות האמא הכי טובה שיש..אז פתאם גיליתי שרוב האין ברירה ואי אשר- כן אפשר!!

זה בחירה.

זה דורש שינוי ראש רגע ואומץ ..

כשהתחלתי את האמהות דמיינתי שאשאר עם כולם עד גיל 3 בבית

ניסיתי עם הגדולים וזה נחל כשלון חרוץ למה

כי לא זכרתי מי אני עם 2 צפופים..הרגשתי כמו רובוט מחליף טיטולים ומאכיל.. נשחקתי נפשית

שלחתי למסגרות ..והופ גילליתי את עצמי מחדש חזרתי לעצמי

והאיזונים יצרו לי חוויית אימהות אחרת לגמרי.

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

ובטח שלא משדרות לו את זה.

ולא משדרת לו שאני כועסת כי קיבל 50 במבחן

והייתי משוחחת גם עם המחנך שקראתי בכמה הודעות פה שכתבת שהוא מאוכזב שלא למד ומהציון.

הייתי מציעה לשים פחות דגש על הלימודים, יותר על החברתי וןההתנהגותי

מבינה שהוא ילד מוכשר- תעצימי את זה

ילד נבון וחברותי- להעצים, גם בכיתה וגם בשיח עם המחנך והצוות.

לתת לו תפקידים

לפרגן לשים רגע את הלימודים בצד.

ואז לאט לאט-

רצף מטרות לימודיות- להציב יחד עם המחנך (בהתחלה בלי הילד), מטרה אחת ממוקדת וקטנה בפן הלימודי ולצד זה פירגונים, העצמה ורק משפטים חיוביים במה שהוא טוב.

לאט לאט להוסיף עוד מטרה לימודית, יחד איתו, ולא להפסיק לפרגן ולהעצים ולהגדיל ולתת תפקידים חשובים ושהמחנך יפסיק מהר לומר לכם על התפקוד הלימודי הלקוי ואתם תפסיקו "לכעוס" על התפקוד שלו.

מאמינה שזה יגיע מתוך שלא לשמה...

טיפין טיפין

בהדרגה בטוחה ויציבה

אי אפשר לצפות ממנו עכשיו לבצע מטלות לימודיות וכדומה.

עם הזמן לעקוב, לראות , עין מקצועית- האם באמת הכרחי להביא לו רטלין?

לא נראה שזה המצב כרגע

כרגע הוא צריך כדור העצמה במה שהוא טוב בו- תתחילו בזה

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

ולמוטיבציה פנימית.

ממש לא הייתי דוחפת ילד לקחת כדור אם הוא לא מעוניין בזה וזה גם לא יעזור כי הוא יכול לעשות כאילו הוא לוקח ולא לקחת.

בסוף זה החיים שלו וההחלטות שלו. בתור אמא אפשר להדריך ולכוון אבל אי אפשר לעשות במקומו ולכן הייתי מתעסקת בעיקר במוטיבציה.

אם תהיה לו מוטיבציה ורצון אולי מעצמו הוא יחליט לנסות סוג אחר של תרופה.

אם לא - א. גם התרופה לא תעזור ב. מה תעשי אם הוא לא ייקח? או שיגיד שלקח אבל יזרוק לפח?

אם את אומרת שהוא מוכשר, הוא יוכל גם להשלים את החומר הנלמד בעתיד כשירצה (אגב, אולי חלק ממה שמפריע לו זה שבכיתה הרבה פעמים מורחים את הזמן...)

הייתי מתמקדת בעיקר בקשר

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

בנוסף למבצעים וההצלחה שלך שהגיעה ב"ה, לקחת גם כדורי קשב?

או בלי הכדורים הצלחת בסוף?

מעניין...

אני עם תרופות קשב רק לאחרונה, בשביל העבודה

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

באיזה תחום הדרכה?

הוא נוירולוג

נתן תרופה , עודד שמדובר בילד מוכשר שיקפיץ אותו בכמה רמות

וזהו

אחכ גם הקשיב והחליף תרופה

זה לא רופא להדרכות הורים

נראה לי שבאמת כדאי לך ללכת לפי ההמלצה של @אפונה - ואולי אפילו ללכת להדרכה אצלה, כי למיטב ידיעתי יש לה גם ניסיון עם קשיי קשב.

אני אהיה בוטה

ילד זה לא מכונה, אם משהו לא עובד לא הולכים לטכנאי שיתקן את התקלה.

יש לכם ילד שלא מעוניין לעשות את מה שאתם רוצים שהוא יעשה.

כל דרך שבה תנסו "לתקן" את הבעיה ולגרום לו ללמוד בכל זאת -

לתת תרופה

לעשות מבצע

להטיל סנקציות

לכעוס

יכולות להחמיר את המצב.

אתם צריכים קודם כל להבין מה קורה עם הילד שלכם.

תגידי שניסיתם והוא לא שיתף פעולה. ושזה ממש לא משנה עכשיו כי תמיד אפשר להתחיל מחדש ואתם פה כדי לעזור במה שאפשר.

וזהו.

יש 3 שותפים לאדם. והשותף הרביעי זה הוא עצמו..

בתור הורים יש חובת השתדלות אבל איפשהוא היא נגמרת ואחר כך זה רק תפילות..

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

יש ילדים שלא מעניין אותם לימודים וכשגדלים, בוחרים מקצוע ולוקחים את עצמם בידיים- עושים מכינה כדי להשלים את מה שצריך כדי להתקבל, ולוקחים כדורים אם זה מה שצריך כדי להצליח. אני מכירה כמה כאלו.

והיום, עם התפתחות הבינה המלאכותית, שמעתי שמשערים שכישורים חברתיים- רגשיים יהיו יותר משמעותיים בעולם העבודה מאשר ידע או כישורים אקדמאים.

ועדיין ממש מבינה את הקושי כרגע כשהוא במסגרת בית ספר עם ציפיות מסוימות מהילד והוא לא מעוניין לעמוד בהם. זה באמת מורכב מאוד. חיבוק!!❤️

והאמת עד שהמורה לא אמר לא הרגשתי מאוכזבת

זרמתי

כמו שאמרתי בעלי פחות

ניסה שוב ושוב

ולא בצעקות

יותר בתחנונים

שלדעתי זה גם גרוע

המורה שידר וגם אמר בפירוש שהוא מאוכזב כי הוא יכול בפירוש להצליח פי כמה

הוא זה שדחף אותנו כן לנסות לעשות שינוי...

אבל אולי זה לא נכון

וצריך לשחרר

השאלה גם עד כמה או בכלל וזהו...

איזה ילד מעניין אותו חילוק ארוך?

למדתי קצת בשיעורים שאהבתי את המורות או את המקצוע. רוב השיעורים סתם ציירתי לעצמי, בהרבה גם הפרעתי..

הוצאתי ציונים סבירים. 70-90

אמא שלי לא חפרה לי יותר מידי, אולי מידי פעם אחרי אסיפות הורים..

היא כן שמה הרבה דגש על ללכת לבית ספר, אבל בחיים לא התעקשה איתי על להכין שיעורי בית.

אלף פעמים שמעתי מהמורות (במיוחד בתיכון) "מה יהיה איתך?" "את רוצה ללעבוד בציפורניים?" "את מסוגלת הרבה יותר" אבל פשוט לא עניין אותי הלימודים.

עברתי את הבגרויות, באחת אפילו קיבלתי 57..

וזהו. אני מבוגר נורמלי, יודעת לקחת אחריות, מפותחת עם עבודה (שאני אוהבת) במקצוע טיפולי. הציונים מהיסודי ומהתיכון לא משפיעים לי ולו בטיפה על החיים, אז ממש טוב שלא השקעתי בהם.

מה כן הייתי שמה לב- הוא מקבל ציונים סבירים או שהוא נמנע כי הוא חווה שם חוסר הצלחה?

איך המצב החברתי שלו? כיף לו בבית ספר מבחינה חברתית?

יש לו דברים אחרים שהוא אוהב לעשות?

כשהוא עושה דברים שהוא אוהב הוא משקיע בהם? אפשר לעזור לו לפתח אותם, ללמד אותו להשקיע בדברים.

יש לו תחומי אחריות משלו?

לטיפול נפשי יש יותר דברים

קבלות שכתוב בהם טיפול זוגי/ אישי.

דרך האתר של המילואים

יש שם כמה שדות למלא שבגדול זה להעתיק מהקבלה (שם המטפל, טלפון שלו וכאלה)

אם זה לא על הסעיף של טיפול נפשי שמוגדר למטפלים מוסמכים, לא צריך מעבר לקבלה...

לטיפול הנפשי צריך להוסיף גם תעודת הסמכה של המטפל.

זה הקישור שהגשנו בו היום, מקווה שהוא מעודכן (נעקוב ונראה) -

TipoolRigshi360 פניה למרכז מילואים 360 קרן הסיוע השתתפות בעלויות טיפולים רגשיים

ממליצה אחרי יום יומיים להיכנס לאיזור האישי באתר מילואים ולוודא שנפתחו בקשות לפי מה שהגשת.

שווה להגיש!

ובהקדם כדי שיהיה זמן לתקלות 🙄

לא הבנתי את ההבדל בין טיפול אישי לנפשי.. זה הגדרה שלנו כאילו? מדובר בטיפול פסיכולוגי שהוא הלך לכמה מפגשים, אין לו את התעודה של המטפלת

אפשר להכניס שם גם רפואה משלימה וכל מיני דברים כאלה (בקישור שם הם נותנים רשימת אפשרויות, ממה שזכור לי אנחנו הגשנו גם דברים שלא מופיעים שם, אז מתייחסת לזה כדוגמאות).

הטיפול נפשי זה נורא מוגדר, חייב להיות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס (יש להם שם רשימה מדויקת) עם הוכחות שהוא מוסמך.

מה שאת מתארת נשמע שיעבור ב2 הקטגוריות.

אם יש לך מה להגיש גם וגם (ויש איך לבקש את התעודה של המטפל) - הייתי מנצלת גם וגם.

אם בכל מקרה לא תגישו דברים אחרים - אז תעשו לעצמכם חיים קלים ותגישו באישי בלי הסברים...

חשוב לדעת שאישי זה לא רק אישי שלו - זה גם את או הילדים. אז קדימה תקבעי לך איזה עיסוי או רפלקסולוגיה או מה שעושה לך טוב 😉❤️

שימחת'ותי ❤️❤️

תסתכלי בקישור שצירפתי, כשאת בוחרת סוג החזר יש לך הסבר קצר עליו, ואישי זה לגמרי כל אחד מבני המשפחה.... (לא זוכרת מה הגשתי על עצמי, אוסטיאופתיה של הילדה קיבלה אישור)

שיש הסבר אח"כ, זה ממש מפורט. ולילדים זה גם קלינאות תקשורת ורכיבה טיפולית.

מהממת אחת שכתבת ופירטת ❤️

ריפוי בעיסוק/סוסים/הידרותרפיה

גם אפשר

הבנתי שזו שיטה נפלאה לבעיות קשב

שמלמדת את הילד על תפקודים ניהוליים, ועוזרת להתנסות בהם במסגרת כיפית, עם העברה של היישום למטרות תפקודיות יומיומיות.

יש דרך הקופה, גל קופה עד גיל מסוים (לא בקיאה). וביטוחים פרטיים אם יש החזר על ריפוי בעיסוק אז לכאורה כן

צריך אבחון רפואי שיש הפרעת קשב כדי להתחיל לטפל, לא יודעת אם כולם מתעקשים על זה.

קבוצת טיפול דרך הקופה, או הדרכת הורים.

על אחד על אחד כן

אם הבן של הפותחת לא מאובחן, אולי הוא יכול לקבל מענה דרך קבוצה.

יש מרפאות בעיסוק מוסמכות קוגפאן.

להתחיל עם הפניה להתפתחות הילד

אמור להיות החזרים מהקופה

מטפלות בנושא של תפקודים ניהוליים ועוזרות לילד לפתח אסטרטגיות בכל התחום הזה.

אבל קוגפאן זה מעולה אם יש

אז עשינו פרטי

שאחרות לא יטעו ויחשבו שבכללי במכבי. המון מטפלות מוסמכות קוגפאן זה קורס מאד נפוץ אצל מרפאות בעיסוק שעובדות עם ילדים.

כשמתקשרים למוקד במכבי ומבקשים לקבוע, עונים שאין מטפלות קוג פאן במכבי.

וגם אתמול הייתי באבחון אצל ילד אחר שלי וחזרו על זה שוב ושוב. היא אמרה שאין במכבי ושהיא ממליצה בכל זאת...

ברור שיש את זה אצל לא מעט מטפלות (מי שעברה עוד הכשרה נוספת) אבל לא במרפאות של מכבי.

לפחות זה מה שנאמר לי במרכז גדול במרכז.

קשה לי להאמין שבכל המכונים של מכבי אין מטפלות מוסמכות קוגפאן. ויש הרבה מכונים שעובדים בהסדרים עם כל הקופות ובוודאות יש שם.

אני ממליצה למי שאומרים לה ככה להתקשר למכון ספציפי ולשאול אם יש שם.

כנראה שאין את זה ברשימה של הנציג הארצי אבל בפועל יש במכונים

שאין משהו שמוגדר כטיפול בשיטת קוגפאן, אבל יש מרפאות בעיסוק רגילות שיש להן הכשרה גם לזה.

זה אחד הקורסים הכי נפוצים שמרפאות בעיסוק עוברות.

לא סביר בכלל שבכל מכוני מכבי אין. כנראה אין להם באופן רשמי כזה, ולכן אני ממליצה לברר ישירות מול המכון שם הם יודעים האם יש להן מטפלות מוסמכות לכך.

אני מתכוונת שהרכזת של התפתחות הילד התקשרה לנוירולוגית ילדים שכתבה לנו בהמלצות על קוגפאן ואמרה לה לא לכתוב את זה כי אין להם במכבי מטפלות לזה. נכון שבפועל קיימות מטפלות כאלו, אבל לא ברמה שמכבי מוכנים שייכתב בהפניה כי יש ממש מעט כנראה ולא משהו שהם מגדירים ברשמי שיש. ולכן אין דרך להגיע לזה דרך מכבי

כמובן שזה קיים. ולא, ממש לא כל מרפאה בעיסוק עושה את ההכשרה הזאת, היא יקרה וארוכה... צריך ממש לרצות להתעמק במענים לקש"ר...

עשה פלאים

הוא לא מאובחן. היינו לפני כמה שנים אצל רופאת ההתפתחות, ואמרה שזה נראה ממש הכיוון אבל בגלל שהוא בגן והמצב לא דורש טיפול תרופתי היא לא נתנה אבחון.

ב''ה המצב היום לא מצדיק טיפול תרופתי (לדברי המורים, ולאור ההישגים שלו וההתנהגות שלא מפריעה ב''ה).

אנסה לברר על טיפולי קבוצתי ואיך זה בקופה שלנו

מצטערת לאכזב..

אולי אני צריכה לנסות עם מטפלת אחרת,

אבל כמו בכל טיפול, יש מי שעוזר לו יותר, יש מי שפחות.

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

0523115963

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

אני מצאתי אותה שם בזמנו

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

אולי זה צירים מסוג שונה, שלא גורמים לכאב אלא לחוסר נוחות?

תעקבי לראות איך זה ממשיך.

בהמשך אותו יום. בשתי לידות

וכנראה שהתינוק מסדר את עצמו במרחב לפני ההתבססות

לרמה של כל חמש דק ציר של דקה

כואבים

אבל שוב, לא מספיק (מה שכן הפעם התורפה תחושת לחץ בטוסיק, מה שלידות קודמות לא היה לי גם בפתיחה מלאה הלחץ הורגש לי בגב לא שם)

אחרי שעתיים של צירים צפופים ודיי סדירים חשבתי לנסות לישון לפני שמחברת את הטנס

התעוררתי בבוקר…

אבל מאז שהתעוררתי בשש היו לי שלושה

לק"י

אבל בסוף ילדתי😉

בעז"ה שיהיה בעיתו ובזמנו, לידה קלה ומהירה ובידיים מלאות ובריאות!!