אני לא. טוב לי.
אני פשוט קצת לחוצה, והסניף שלנו קצת קטן לי מדי,
ואני לא מסוגלת לסבול חניכות קטנות ומעצבנות.
הלו, אתן לא החניכות שלי, לכו תבקשו גואש מהמדריכה שלכן. היא מאד אוהבת אתכן,
לי פשוט חסרה קצת סבלנות.
קצת זו מילה מעניינת לתיאור נרחב.
אבל אני יודעת שגם בשנה הבאה יהיה חודש ארגון, אז מה?
ואז יהיה קשה פי שניים. אבל הן גם יהיו בוגרות פי שניים. מה עושים.
ואיך אני אמורה להתמודד עם בעיות של בנות בכיתה ח', כשאני בקושי מתמודדת עם שלי,
ואיך אני אמורה לעשות מה שטוב להן אבל שבאמת יהיה טוב להן ושהן גם ירגישו שטוב להן.
מורים לומדים הרבה שנים לפני שהם מחנכים, לא?
ואני חושבת, מה אני אעשה כשאני אהיה אמא צעירה.
אני לא אוכל פתאום להתחרט או להישבר או לפרוש, כי אלו יהיו החיים שלי ממש.
עכשיו אני מבינה את גודל ההתבגרות שבגיל הזה.
הלוואי שמישהו קרא את מה שכתבתי ויש לו איזושהי תשובה,
אפילו סתם תיאוריה, אפילו סתם חיזוק חיובי,
אפילו סתם שוקולד או חניכות לפי הזמנה או חיבוק.
ברוך השם שזיכה אותי באמא כזו נפלאה. איזו אמא מתקשרת באחת בלילה לבת שלה ושואלת אם היא צריכה הקפצה?
אין על אמא שלי.
העולם הזה מוזר.
הנה נפתלי, נפתלי הדג, קשה להיות בן אדם. לפעמים קירות חשופים זה מראה מלבב.
הרופא אמר שהטבע עושה טעויות.
(בניתי לי גשר על כל השבוע הזה. אני מפחדת שאני אחטוף קלסטרופוביה או צפופוביה או חירשות מיומיום בסניף,
או שאני אשנא לנצח ילדים קטנים.
מתישהו גם לי יהיו כאלה.
ואל תגידו שהם מעצבנים רק כי הם זרים - גם האחיינים הכי מתוקים עולים על העצבים לעיתים קרובות.
ואולי פשוט העצבים שלי רופפים.
לעזאזל
לעזאזל לעזאזל לעזאזל)
(|מקלל| אני יודעת מה יקרה עכשיו. אני רוצה הביתה)
(את בבית, טיפשה)
(גם אמיתי אם הייתי רואה אותך
)
