הייתי די בלחץ, בכל זאת שבת ארגון
(ערב שבת)
אבל אז נכנסה שבת (שכחתי את תפוחי האדמה בבית)
וירד שקט. היינו כל הצוות בבית של אחת מהן, ופשוט היה שקט מחניכות. שום חניכה 
אמרתי להן לפני שבת להביא משחקים וכאלה כי נהיה ערות עד מאוחר,
וכולן אמרו לי "לא, מה, נהיה עייפות, תשע כולן במיטות".
הרשו לי להגיד משהו אחד - פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אחרי הפעולה עם השליחות רק קומץ מצור הלכו לישון, השאר דנו בסוגיית אריאל\בנ"ע, שיחקו ג'נגל ספיד, קראו ספר או עיתון ואפילו שיחקנו פיסוקים שזה משחק אלים בהחלט ודורש המון אנרגיות. איכשהו לאף אחת לא היה חסר יותר מדי, אפילו הקומונרית הפציצה. וגם אני 
למרבה הפלא מתוך שלושה משחקים הצלחתי להיחלץ באחד
ואז בלילה מישהי הוציאה שירון הישנה והטובה וישבנו כמה בנות וצרחנו שירים ישנים ממש
והגענו לאיזה שיר שאף אחת לא הכירה, אבל איכשהו בתיאום מוחלט המדריכה שלי ואני התחלנו להלחין ביחד באותה מנגינה בערך.
זה עבד גם בהרבה שירים אחרים 
בהתחלה הן היו בטוחות שאנחנו מכירות את השיר
(שבת בבוקר)
שבט נחלה המעצבנות, שזה גדוד של 16 חניכות, הגיע על הבוקר (יעני עשר וחצי) להעיר את כולנו.
מסתבר שהן הגיעו לסעודת חב"ב ולא היתה שם אף אחת.
אני ישנתי בשק"ש על מזרון, והבת דודה הנחמדת קפצה עלי ומשכה אותו והיה לי קפוא כל הלילה והייתי חייבת לשירותים כל הלילה אבל לא היה לי כוח אז התאפקתי כל הלילה ובכלל הלכתי לישון בשתיים ועשר וחצי זה מוקדם ומי הן חושבות שהן שהן באות להעיר אותנו.
אבל בסוף קמנו
(כמה בנות משכו שתי מדריכות מהמיטה והושיבו אותן על הרצפה בחוץ כדי שיקומו. בהשבעה הן חטפו על זה קשה)
(מפקד אש)
היה נחמד סך הכל. דגלנות מדהימה של החניכות האלופות שלי (וגם של נחלה. כלומר, היו 16 מנחלה ו-5 מהשבט שלי, אבל שיהיה)
חילקנו כובעים חתיכים וכתרים חתיכים וסוודרים חתיכים סניפיים, והבאנו לקומונרית נעלי בית וקיבלנו נעלי בית מהחניכות. (שכחתי אותן באולם של ההצגות, יחד עם רמקול נייד וספר של חברה ומטען. מבאס משהו)
בגלל שאני סוג של כתבתי את ההצגה, כלומר המד"שית כתבה אותה ואני שכתבתי הכל, היה נורא מרגש לראות את זה מתיישם על הבמה. לא כמו שחלמתי אבל התיישם.
והיה קטע נגינה, עלוב משהו. הצענו שכמה חניכות ינגנו שיר מוכר במהלך ההופעות, אבל שתי הכנריות (שהן אחיות והגדולה היא חניכה שלי) בכלל לא הכירו את השיר אז הן ניגנו מעולה אבל בכלל לא בקצב,
והחלילנית - ילדה בכיתה ה' שלא ממש יודעת לנגן רצוף - לא הצליחה לנגן אז כתבתי לה 'קולות שניים', יעני שתנגן את הבס של כל אקורד. אבל גם היא לא היתה בקצב ולכן זה היה נשמע די רע.
והפסנתרנית פשוט לחצה על האקורדים בלי שום דבר מיוחד, אז היא פשוט ליווי חדגוני.
והגיטריסטית היתה חולה. אז אמרתי, טוב, אני אחליף אותה, היא ממילא לא ממש ידעה את האקורדים, רק שלא היתה גיטרה. אז לא החלפתי אותה. ויצא די רע אבל העיקר הרצון הטוב.
בשנה הבאה אני אארגן את הקטע נגינה.
והריקוד של השבט שלי היה ממש חמוד, לבשנו תלבושות של קינדרלעך ועם רמקולים ביד רקדנו ריקוד קינדרלעכי לצלילי שיר של הקינדרלעך. באמת היה חמוד.
והריקוד צוות 
המד"שית ואני המצאנו אותו על שיר מוזר ביידיש, היה שופך מצחוק. רק שתינו ידענו את התנועות, שאר הצוות ניחש. בואו נאמר שהקטע שהשבט החדש העלה לפני הריקוד היה נכון במאה אחוז. (הן הציגו מקהלה זייפנית בצורה נוראה, ואז אמרו "אתם חושבים שזה נורא? חכו תראו את הריקוד צוות)
והתעודות בכלל היו גרועות. קיבלנו מקום ראשון ביישום נושא למרות שמה כבר עשינו ולשבט אחר זה הגיע הרבה יותר, קיבלנו מקום שני ריקוד למרות שתכל'ס הוא באמת היה הכי מקורי, וקיבלנו מקום שלישי קיר למרות שוואלה, בכל הכנות, הקיר שלנו היה הכי יפה. וכולם אמרו את זה. אפילו @יבחוש חרצוליים (למרות שהוא ראה רק את הקיר שלי, אבל הוא תמיד האמין בי. נכון?)
ובכלל, נפתלי היה מצוייר על הקיר! ברור שהוא היה צריך לזכות!
(השבעה)
במילה אחת -
היה שופך. הייתי השוטר הטוב בכל מובן המילה.
רציתי להביא את הרמקול שלי ואפילו הכנתי רשימת השמעה עסיסית ומקורית, אבל הוא כאמור נשכח באולם 
אז הפעלתי שירים מצחיקים ועברתי בין הבנות ועודדתי אותן ורקדתי להן והייתי משוגעת ממש.
ולפני שיצאנו, כשהיינו עוד במקום האיסוף, השבט החדש היה עם מטפחות על העיניים והן עוד חשבו שנצא מהיישוב למרות שהתכנית הסודית היתה לא לצאת. ועבר שם קו לנתניה, אז בהברקה של רגע אמרתי - וואי! ההסעה בורחת לנו! מה עושים?!
והבת דודה שלי (הגדולה, לא זו מנחלה) זרמה איתי ואמרה שהיא הולכת להתקשר לנהג, אז בשושו אמרתי לה להודיע לכולן שהנהג המשיך והוא מחכה לנו באיזה פארק ולכן צריך ללכת לשם.
כי באמת הפארק הזה היה בתכנון. אז הובלנו אותן עם עיניים עצומות,
ורק אחרי פעילות ארוכה בפארק ההוא קלטתי שמישהי מהשבט החדש שואלת איפה ההסעה
ואז ירדנו עוד לחורשה והדלקנו אש ובישלנו פויקה, זה היה הפויקה הראשון שלי שהיה בו אשכרה עוף.
והיה קפוא אז שמתי שירים של הרקדה ורקדנו שם בחורשה, כלומר שתי בנות רקדו בדבקות ואני קפצתי בדבקות כי אני לא יודעת לרקוד. אבל זה באמת חימם אותנו ממש.
ותדעו שאהודנו הולך נהדר עם תנועות של מקרנה, ניסיתי את זה כשמתו לי הרגליים סופית.
היה כיף. באמת רקדתי ושרתי בזיופים וזה היה כיף.
אחר כך חניכה שלי מהשכונה למעלה אמרה שהרעש הגיע עד לשם, פאדיחה.
שרנו את 'ציון' עם הפנים לכיוון ירושלים ואז אכלנו את הפויקה ואז טפטף אז מהר עלינו הביתה,
וזה היה כיף כי תמיד השכונה שלי היא הכי רחוקה אבל הפעם הגענו ראשונות הביתה כי החורשה היא ממש מתחת לשכונה.
זה ככה -
יישוב כניסה ליישוב שכונה שלי
אנחנו לפני הכניסה ליישוב ולכן יש לנו גם וואחד עליה לעלות כל פעם, אבל סבלתי את זה יפה.
גיליתי לאחרונה שדי קל לי עם הליכות וטיפוס כי אני גרה פה ויש לי המון ללכת ולעלות תמיד.
בקיצור, היה טוב וטוב שהיה וטוב טוב טוב שנגמר סוף סוף.
אבל אני לא רוצה ללכת לאולפנא. טוב לי בבית.
וכשאני אחזור המורה שלי תרצח אותי ותהפוך אותי לקוביות חתוכות במדוייק ותצלה אותי במטבח, כי כל השבוע הברזתי מהאולפנא וסיננתי אותה.
אני הולכת לחטוף.
אני מפחדת מהמורה. אני לא אוהבת אותה.
אני חושבת שהגיע הזמן לנשור
(@שורדתתת, בשבילך! רצית חוויות! 
)
סגידהה!!
) הייתי כל כך מסטול
- לקראת נישואין וזוגיות