*ארוחת ערב נדירה שאוכלים ביחד*
היא מתלהבת מאיזה ספר שהיא ממש אוהבת. אומרת לו שהוא חייב לקרוא אותו. חייב.
היא שואלת בהתלהבות (ורק היא שמה לב שמצונף שם גם חשש) אם הם רוצים שהיא תקרא רק כמה שורות,פשוט היא כל כך התלהבה ש**** הביאה לה את הספר.
*** אומרת "כן כן נו תקראי קצת אמרת שזה רומן יפה...מעניין אותי" והיא-היא שמחה קצת שמישהו מזדהה איתה (-טעות)
הוא אמר "נו תקראי" וואו הוא הגיב בכלל.הוא גם היה נראה מתעניין.וואלה.הישג מרשים.
היא קוראת.
שורה
ועוד שורה
ועוד
וואלה הם באמת מקשיבים.
בחשש היא מרימה את ראשה
מפסיקה לרגע את שטף הדיבור
ואז הוא "וואו יפה"
ומיד הוא קם למטבח
היא לא זוכרת באיזה נושא הוא השתמש להעביר אותה
אי
ועוד אחרי היום הזה.
נו באמת.
היא עם הקיפאון. והמחשבות. הו המחשבות. וולקאם טו דה כלאב. כל היומיים מתערבלים.היא הבטיחה לעצמה לנסות.רק לנסות.
היא ממצמצת מהר. בולעת רוק. שותה.
"*** אפשר את השלט של המזגן?"
-"מה? הא כן,כן" ומביאה לה אותו,מסתכלת עליה מוזר."***?כבר חשבתי שאת בוכה"
"מה?! חח זה בגלל המזגן,הוא על חום..."ומחייכת.
(למי אמרתי שאני שונאת אנשים?)
