כי זה מטומטם.
יושבים (איזה יושבים, על מי אני עובדת. אחד עם רגליים באוויר וכל השאר מרביצים לזה שלידם) מולי 30 בנים עם מבט זדוני בעיניים,
הא! הם חושבים, מורה חדשה! (אני לא מורה ולא גננת וברוך השם שלא) אפשר להשתולל!
לא! אני אומרת בקפידה, לא לרוץ, לא לשיר, כן אתה יכול לצאת לשירותים. לא, אי אפשר להיכנס שניים בשירותים ביחד, זה צריך להיות אחד אחד. אני לא מבינה מה אתה אומר נתנאל, כדאי שתדבר עברית. ואל תירק עלי. שב! שב, ניתאי! בפעם המיליון! ולא, אתה לא עובר ליד יהב, כי אתם תדברו. עילאי, מעניין שכל שניה מציקים לך, ואתה צדיק תמים שלא עושה כלום.
יופי כן, אני מתנשפת. תפתחו ספר הנדסה בעמוד 38. אל תרביץ לו! זוז משם, אדיר. אני לא שומעת בלי אצבע, אבל שאר הכיתה כן וזה מפריע להם מאד.
אוקיי.
אני מסתובבת לצייר על הלוח פרפר נחמד ובינתיים כולם מאחורה בשלבי התפרפרות גם, חלק הופכים לגלמים, חלק מתחילים לזחול וחלק פשוט מתעופפים לי.
ממתי בנים קופצים בחבל? אה נכון, ממתי שזה מציק לעילאי. אפשר להצליף בו כאילו זה שוט, איזה כיף. למה? כי הוא נוגע באף ומכניס לפה. ממש בוגר ילדים, כאילו אתם לא עושים אתזה. ילד מסכן.
תשבו, תשבו, אני עושה לכם נקודה שחורה על הלוח.
אוקיי, סוף סוף. לתרגיל. מדידת אורכים בסרגל! והפעם, חפצים אמיתיים! שמחה וששון ואור ליהודים, וריח מסריח! למה, כי רשום למדוד מה האורך של כף הרגל שלכם, וכמובן שחייבים בשביל זה להוריד נעליים וגרביים ולזרוק אחד על השני ואז לדוד נעלמת הגרב ומגלים אותה בתיק של, איך לא, עילאי, כי נתנאל שם אותה שם.
למה הם שונאים את עילאי? נכון שהוא קרציה עם פרצוף כאפה, זה לא סיבה, לעדי יש פי מליון פרצוף כאפה ואף אחד לא מתקרב אליו.
לא באמת היה כזה גרוע.
היה עוד יותר גרוע, זה היה שלוש שעות של סבל ואני לא רוצה להיות מורה לעולמים! עד שבוע הבא!
בצפר מסכן.
(באמת לא היה כזה גרוע, אני סתם אוהבת להתלונן כי זה כיף)
