החיים
שהיו סגורים,
בתוך שכבות עבות.
שרוצים רק לפרוץ
אל עבר הנופים
העוצרים
המענגים

רצים
אל אותם השבילים
דמעות חונקות
ימים של ריק
רטובים מייסורים

ואני עם הבגדים המלוכלכים,
שרעה בשדות זרים,
שנתלה באחרים
ונתקע.
במציאות שורפת.
במחסומים שהציבה הנפש
במקל והתרמיל שתמיד חיכו שם בצד
רכונים על הקיר עטופים בבד

מחכים כבר לבקע בקליפות
התחלה של התהוות
של "להיות".

וזה בפנים שם תמיד.
מתעורר במלא העוצמה
ואחרי כמה זמן
משום מה נכבה
וברגע מבינים הכל זה מחשבה.