אמא לחמישה. יש תינוקת קטנטנה. בעלי עובד משרה מלאה. גם הורינו עובדים (והורי בעלי גרים רחוק, בכל מקרה).
אני לומדת לתואר שלישי עם מלגת קיום וגם מלמדת יום בשבוע במקום שנחשב מכובד מאד (השכלה גבוהה).
לא מזמן רציתי לעזוב הכול, ופשוט להפוך לעקרת בית. הילדים קטנים, חולים לעתים קרובות, זה אחר זה. כבר חודש שלם אני יושבת עם החולים בבית ולא עושה כלום.
הפכתי ממש לפקעת עצבים, כי אני מבינה שבינתיים עובר זמן, ואני לא מספיקה להתקדם בדוקטורט, ויכולה לעוף מהמסלול היוקרתי. גם במקום עבודתי לא יכולים להביא ממלאת מקום, ועם אוותר על המשרה עכשיו, יביאו מישהי אחרת, אולי לתמיד.
מרגישה רע שאני יושבת בבית, עם הילדים. ובמקום להיות אתם באמת, רק חושבת על המטלות וכועסת. מרגישה רע שאני משלמת על מעונות, והם אינן מבקרים בהם.
רציתי לעזוב הכול ופשוט להיות בבית, אך אז הבנתי שאין בררה אלא לקחת עזרה בתשלום, גם אם כל המשכורת שלי תלך על זה. לבעלי קשה עם הרעיון, כי אנו זקוקים למשכורת נוספת ומטפלת צמודה שתעשה גם עבודות בית קלות תעלה ממש לא זול. אבל נראה לי שאין בררה, אני מתמוטטת, וחבל לעזוב הכול בשלב כזה. מה דעתכן?
אני לומדת לתואר שלישי עם מלגת קיום וגם מלמדת יום בשבוע במקום שנחשב מכובד מאד (השכלה גבוהה).
לא מזמן רציתי לעזוב הכול, ופשוט להפוך לעקרת בית. הילדים קטנים, חולים לעתים קרובות, זה אחר זה. כבר חודש שלם אני יושבת עם החולים בבית ולא עושה כלום.
הפכתי ממש לפקעת עצבים, כי אני מבינה שבינתיים עובר זמן, ואני לא מספיקה להתקדם בדוקטורט, ויכולה לעוף מהמסלול היוקרתי. גם במקום עבודתי לא יכולים להביא ממלאת מקום, ועם אוותר על המשרה עכשיו, יביאו מישהי אחרת, אולי לתמיד.
מרגישה רע שאני יושבת בבית, עם הילדים. ובמקום להיות אתם באמת, רק חושבת על המטלות וכועסת. מרגישה רע שאני משלמת על מעונות, והם אינן מבקרים בהם.
רציתי לעזוב הכול ופשוט להיות בבית, אך אז הבנתי שאין בררה אלא לקחת עזרה בתשלום, גם אם כל המשכורת שלי תלך על זה. לבעלי קשה עם הרעיון, כי אנו זקוקים למשכורת נוספת ומטפלת צמודה שתעשה גם עבודות בית קלות תעלה ממש לא זול. אבל נראה לי שאין בררה, אני מתמוטטת, וחבל לעזוב הכול בשלב כזה. מה דעתכן?
