מכירים שלפעמים לא מרגישים כלום לכאורה, אבל בעצם מרגישים המון?
אז ככה.
זה תקופה זאת.
שלא מרגישה.
פשוט כלום.
אבל אני מרגישה שפשוט סתם. נהייתי אדישה לעצמי
אני לא כזו.
כשאני מרגישה אני מרגישה.
אבל
משהו קרה.
משהו שאני לא יודעת לגעת בו.
ואני לא מדברת
ולא כותבת
ולא מספרת
ולא יודעת.
אני לא יודעת מה קורה איתי.
זה קשה.
זה..
זה גורם לרצות לחזור לייאוש.
אני נפלתי. אני יודעת
זה כואב לי
אבל הרגש גובר עלי
אני עושה טעות. אני יודעת.
אבל
אבל קשה לי לעצור את זה.
כל הלילה הולכת לישון בהרגשה שזהו.
החלטתי שדי.
ושוב אין לי אומץ.
אוף.
הייאוש מאיים לחזור.
כלומר הוא חזר
אבל לא בגדול עדיין.
אבא.
תעזור לי.
הסביבה קשה לי
זה יותר מידי בשבילי.
זה...
אני לא נפגעת.
אבל כנראה שאני כן.
בני אדם בסופו של דבר רגישים.
אני נפגעת. אבל רק כשזה גדול עלי כבר.
ואז הכל ביחד.
וזה קשה פי כמה.
ו
ילדה שלי.
צריכה לדבר איתך.
סתם פשוט.
לא יודעת
מוזר לי
קשה לי עם עצמי
ועם מה שאני
ועם מה שאני מביאה איתי
הלוואי שתביני
שכל מה שאני עושה
ומביאה איתי
כ"כ לא בטוח אצלי
כ"כ לא נכון בעיני
אבל נוצחתי.
הרגש גדול עלי.
לעזאזל הכניעה שלי.
סליחה.
אני לא עומדת במילה שלי.
סליחה.
אבא.
סליחה.
חחח