הלוואי ויכולתי לדבר ולדבר ולדבר ולדבר. אבל לא, אי אפשר. כי חייב שבשלב כלשהו אני אתקע והכל יתבלגן ואני לא אצליח ואז צריך להתחיל מההתחלה וזה מאבד מכל האפקט של לדבר ולדבר. וכבר חשבתי שאני בסדר עם זה, שאני שלב אחד קדימה
מסתבר שלא. יאיי
( וכן, עדיין לא התקשרתי אליה. אז למה אני מצפה שמשהו יתקדם? מדהימה שכמותי)
אוטיזם זה עולם שלם, וילדים מדהימים. אני מעריצה אותם כל כך. הם נותנים לעצמם להרגיש, והכי חזק שאפשר. וזה כואב להם וזה מתסכל וזה קשה וזה מדהים. הם פשוט הם
יוני מתחיל לדבר. זאת כבר סיבה עיקרית למה להישאר עוד שנה. הוא כל כך מתוק
ואני מתלבטת אם להיכנס לזה בכלל אם בסוף אני לא אלך. אבל קשה לי לוותר על החלום. אם אדע אדע שאני אשלים את השליחות בפעם אחרת אז בסדר. אבל..אוף. זה מסובך לחשוב על העתיד. אפילו שהוא בא כבר עוד כמה חודשים קצרים
ואם אני אשאר רק כי הן הכניסו לי את זה לראש?
(הוא כלכך עיצבן אותי היום. תכבד את הצניעות והגבולות שלי, אפילו שאתה לא כזה. ואתה יודע מה הגבולות שלי. טיפש)
אני לאט לאט מתחילה למצוא את החברות, את המקום שלי בתוך הבלאגן. וכם עם בר כבר נהיה הרבה יותר משוחרר וכיף ואמיתי
בר. בחיי שזה לא נקלט איזו נשמה טהורה היא. והיא הכי לא נראת ככה. קעקועים, עגילים, תספורת מוזרה ופרצוף קשוח. אבל וואו, היא מדהימה
אני כלכך שמחה שיצאתי לעולם דווקא במקום הזה, שכולם פשוט מקבלים, פשוט אוהבים. ואז מה אם יש אנשים הזויים ודי קרציות, בפנים יש בהם גם טוב
(אני לא חושבת שאני יודעת. אני לא חושבת שאפשר
אבל ננסה. מה כבר יש להפסיד)
ולא, זה לא מגניב שכל הצוות יושב סביב השולחן ודן במשקל שלי. לא מגניב
(אני מרגישה שבלי העצב הזה אני לא אני. ואז אני מכריחה את עצמי להיות עצובה ובדאון ואז אני מתעצבנת על עצמ שאני ככה מטומטמת וגורמת לי להיות בדכדוך ואז אני כבר בדאון ממילא כי משהו משובש שם בפנים)
אביגיל אשת חיל נוער במצוקה
אני רוצה את ליאת. השםם אני צריכה את ליאת פה איתי
את החיבוק ואת החיוך ואת המבט בעיניים שהכל יהיה בסדר. חייב להיות בסדר. אין מצב שלא יהיה בסדר
השמחה האינסופית הזאת
....
אנימעדיין אביגיל
ואני מתגעגעת בטירוף