דייייי כבר!!!!!!!!!!!!!
דייייייייייייייי כבר אבאאאאאאאאאאאא
דייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
|סותם אוזנים בכוח|
|בוכה|
|בוכה|
|רועד|
// סיפור אמיתי //
כשעוד גרתי בעפולה, הייתה לי ידידה טובה.
את רוב כיתה ו' היא החסירה, ובמקום לבלות בבית-הספר עם חברים וריח של גירים וסנדוויצ'ים, היא היתה מאושפזת בבית-החולים "שניידר" עם עוד ילדים חולים, וריח של תרופות ופחד.
אף אחד לא הצליח להבין מה יש לה - לפחות פעם ביום היא היתה מתעלפת. פשוט מאבדת את ההכרה, צונחת על הרצפה, ומפרכסת לכמה דקות טובות.
אני זוכר יום שישי אחד בצהריים, ישבנו ליד הבניין שלה וקשקשנו. עפולה התמלאה בריח של חצילים מטוגנים, מולנו עבר השכן - וכיסח את הדשא, והשכנה מקומה שניה יצאה מהחלון לנקות את השטיח הפרסי שלה עם מקל צהוב של פעם. היא חבטה בו בקצב אחיד להחריד, והשטיח כאילו הקיא מתוכו את כל האבק, ופיזר אותו על השכונה כולה, וכיסה סודות, וקבר מתחתיו מעשים וטעויות של בני אדם - שאף אחד לא ראה, ואף אחד לא שמע.
ופתאום, בתוך כל הרעש של מכסחת הדשא ושל החבטות של השכנה – היא נפלה מולי, כמו בלרינה שלא הצליחה להישאר יותר על קצות האצבעות. נכנסתי לפאניקה ולא ממש ידעתי מה לעשות אז רצתי לאינטרקום המטונף, לחצתי על כל הכפתורים וצרחתי.
אמא ואבא שלה ירדו תוך חצי דקה, וזה היה מדהים לראות עד כמה הם מתורגלים. האמא מחזיקה לה את הראש, האבא מרים לה את הרגליים, והכל בפנים חתומות ואטומות, כאילו זו לא הילדה הקטנה שלהם ששוכבת על הרצפה ונאבקת.
היא התעוררה, התיישבה ולגמה בשקט מהמים שאחד מעוברי האורח הגיש לה. שאלתי את אמא שלה: "היא בסדר?" היא ענתה לי: "כן, כן" בחיוך עצוב, וכל מה שיכולתי לראות זה את חוסר האונים, ואת השאלה שמהבהבת כמו פנס מגמגם בעיניה: מה קרה לילדה הקטנה שלי, ומתי היא כבר תחזור?
הרי עד לפני שנה היא היתה עסוקה בשטויות של נערות - בתסרוקות ובבנים ובקריזות של מתבגרות, ועכשיו היא מתכסה בטרנינגים אפורים, והשיער שלה תמיד אסוף ביחד עם כל הסודות שלה, והיא שוכבת כל היום במיטה - מכירה בה כל תפר וכל שקע, עד כדי כך שכבר אי אפשר להבדיל מי הילדה ומי המיטה, ואף אחד לא מצליח להבין מה כיבה אותה.
אני קופץ לסוף.
כי מי היה מאמין שבשכונה הקטנה שלנו בעפולה, תחיה הילדה המתעלפת הזאת, שאף רופא בארץ לא הצליח להבין מה יש לה, ויום אחד היא תקום ותספר איך בחלקת האלוהים הקטנה שלה, עם הריח של החצילים המטוגנים, והחבטות של השכנה, והאינטרקום המטונף – דווקא שם, מכסחת הדשא של השכן כיסחה לה את הכנפיים, ואת החלומות, ואת התמימות.
ומי היה מאמין, שהנפש הקטנה והחכמה שלה לא היתה מסוגלת לעמוד בכובד הזכרונות והטראומה מאותו שכן – אז היא היתה מכבה את הגוף. גורמת לו להתנתק כדי לא להתמודד.
ומי היה מאמין שהילדה הזאת תאשים את עצמה בלי סוף, ומשקולות האשמה הכבדות יהיו כשלשלאות לרגליה וללבה, ולא יאפשרו לה לצאת מהמיטה או להבין שהיא לא אשמה.
היא לא אשמה.
היא לא אשמה.
ומי היה מאמין שהילדה הזאת תתחתן יום אחד, ותביא ילדים ותצליח להמשיך בחייה עם צל כהה שתפור לדמותה ומלווה אותה בעקשנות, לכל מקום אליו היא הולכת.
אנחנו קוראים כותרות בעיתון ומשתמשים בכל מיני מושגים אמורפיים – "הטרדה מינית", "בעילה בהסכמה", "ניצול מרות" - אבל לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי כל כותרת כזאת יש בנאדם, יש משפחה, יש סיפור. והכותרות האלו נדמות לנו כרחוקות, משייטות להן אי שם במרחבים המנומסים של כלי התקשורת, ואנחנו עוברים לידן ומהנהנים באמפתיה, עד שזה מגיע לשכונה שלנו. לבית שלנו. לבת שלנו. ופתאום אנחנו קולטים את חומרת העניין, את הנשמות שנרמסו, את האשמה והסיוטים והפצעים שמסרבים להיסגר.
פתאום אנחנו מבינים שמאחורי כל כותרת כזאת יש ילדה קטנה שבילתה את כל כיתה ו' בבית החולים, ואף אחד לא ידע מה יש לה, והיא התבגרה, והפכה להיות אישה שאף פעם לא בוטחת עד הסוף, כזאת שלא מרשה לבנות שלה לצאת לשחק בחוץ, ופורצת בבכי בלתי מוסבר בכל פעם שהשכן החדש שלהם מכסח את הדשא.
אתם מוזמנים לשתף, להגיב ולהמשיך לעקוב אחריי ב נעם חורב - Noam Horev
זהויות:
זהויות
שונות חיות בתוכך
את רוצה לחשוף
לגלות את אישיותך
רצונות ותחושת
רגעים,דמיונות
מבול של צבעים מסחררים
נסיונות,נפילות
תשוקות ודמעות
זה הכל משחק של חיים
והזרע שהרקיב
עוד ישוב ויפרוץ
ילבב בצבעים מרהיבים
והלב שנדם
עוד ישוב ויפרח
וירטיט מיתרים רדומים
וניגון אז יושר
ינפץ היגון
ושלכת החורף יגדע
ומנגד ישיב,
האויב הידיד
את אש האהבה.
