ידעתי שזה יבוא וידעתי שזה יגיע אבל לא ציפיתי
לא ממך, ולא ככה
כזאת בגידה
כואבת
צורמת
חותכת
פעם אמרתי לך שאני שונא לסמוך על אנשים
שהם תמיד בוגדים
שהם תמיד ינטשו אותך ברגע שתהיה צריך
ואת הרגעת אותי ואמרת
שאת פה
ואת פה כדי להישאר
ואני האמנתי לך
אוי איך שהאמנתי לך
זרקתי את כל ההגנות והמגננות לפח
והאמנתי לך
והאמנתי בך
כי... היית כל קטנה
כל כך חלשה
וכל כך... כל כך...
מפוחדת
ידעת שאין לך שום סיכוי מולי
ותמיד אמרתי לך שלא באמת תוכלי לפגוע בי
כמו שאני אומר לכולם
ואת האמנת
למרות שידעת שאני מזוייף
שכמו כולם גם אני
למרות ששנאתי את המסכות המזוייפות
שכולם עוטים
עוטה בעצמי מסיכה
מסיכת הקשיחות
מסיכת האימה
אבל איתך
לאט לאט
עם הזמן הרוח והצלילים
קילפת ממני שכבות שכבות
של צלקות מדממות
של תשוקות נפילות
ודמעות
בעיקר דמעות
כל אותם דמעות שלא בכיתי
כי אסור היה לי לבכות
צעקות שנלחשו בלאט
תחת צל אפילות
ואת השכלת להבין
שעומק טוב נמצא
בעומק רע
רק עמוק יותר
ושמתחת לאינספור שכבות ההגנה
שעטיתי על עצמי
מסתתר לו ילד
ילד עם עיינים כחולות וסקרניות
שרוצה לבלוע את כל העולם
שרוצה להרגיש קצת חום
ואהבה
ששכח כבר מהי
הבטחה
איך מרפים מהכאב
איך נותנים לצלקות להתרפאות
איך מפסיקים לבכות בלילה
לבד עם הכריות
וקילפת אותי
כמו שמקלפים בצל
הורדת ומירקת
בעדינות אין קץ
שכבה אחר שכבה
את מעטפת חיי
את הפציעות
הגניחות
הסיוטים בלילות
חיבקת את האושר
לחשת לשמחה
נשאת הבטחה
לעתיד טוב יותר
לעתיד שלי-
ושלה.
וברגע אחד
בין צלילות לבריחה
נטשת בחרון אף
את הספינה
השארת אותי מיותם
מחפשים רסיסים של אמת
שבבים של תקווה
בתוך ים שחור-אפור
שנושא הר של עלטה
ובעתיד לא ידוע
והווה שמטלטל כאוקינוס בסערה
טלטלת את סירת חיי
ההפוכים בלאו הכי
עת למשפטו
נשאת עיניך בזעמה
מלאת בוז
מלאת תוכחה
מלאת-
רגשי אשמה
נטשת אותי
כשלח אדון את עבדו
כאחרון השברים
מרצפי הסמרטוטים
כאביון ללא מתת
כאיש ללא צליל
או טיפת נחת
נשאתי את רגלי
שבלו כבר מטווי הדרך
ארזתי את אחרון
חורבת אנושיותיי
ניסיתי לשווע
למילת הסבר
או נחמה
אך רק קיר ריק
בהה בי
בעת יום
חרון אף
וזעמה.
בגדת בי
כנתץ זאוס את אחרון
אליליו
משלח ברקי אש
מלא חימה
מלאי זימה
חרכת את ליבי
שחיפש מקלט
ונחמה
נדדתי באלם קול
זעקתי שמך בדומיה
נבוך חיפשתי במיסתורי ההריסות
משהו שישא שמך
שיזכיר לי קצת אותך
מפלט של אמת
בתוך ים של בדידות
החרבת את חיי
הפכת אותו לאי של עצבות
ולוואי ולא אדע
עוד זרועות אם מגוננות
לוחשות אהבה
ולוואי לא אשתה עוד לעולם
ולו טיפה מכוס התרעלה
לוואי לא היינו נפגשים
ולא היית מנפצת שמי לרסיסים
באחרון חורבות חיי
נשאת קולי
נשאתי פרי.
כשאת הלכת הכול הפך אפור
שיבוא הבוקר וישפוך קצת אור
מעל העיר שלי אני והמעיל שלי מתים מקור
והשגרה הזאת כבדה כל כך
מי יחזיק אותי כשאני נופל לבד
על המיטה שלי אני והעולם שלי כולו שלך
תחזרי, אני כל כך פוחד
אוהב אותך וגם כל כך שונא
תמיד לכאוב אותך
קשה לי לא לראות אותך יותר
והאמת שאני לא כזה חזק
כמו שחשבתי שאהיה כשאת
תצאי מתוך תוכי איך זה שורף אותי לאט
כל כך קשה לי ליהנות את מלכלכת לי ת’מחשבות
באמצע יום יפה הלב שלי כל כך צמא לאהבה
הכול כל כך פשוט ומסובך
אני רוצה לדעת מה את עושה עכשיו
כשאת כבר לא איתי
מי לקח את המקום שכבר מזמן לא שלי
- לקראת נישואין וזוגיות