בס"ד
הסתכלתי עליו שוב.
ראשו היה מורכן ונשימתו הייתה עמוקה.
השפלתי את מבטי ולא ידעתי מה לחשוב עוד.
לא ידעתי מה התרוצץ בראשו באותם הרגעים.
וזה כל כך חירפן אותי.
כל השיחות האלו של יחסינו לאן, היו כל כך מוכרות לנו.
ומשום מה, כל פעם מחדש התגלגלו העניינים.
ואחרי תקופה - השיחה חזרה על עצמה. השיחה הקבועה שלנו.
האמת שזה באמת נמאס.
אבל לא יכולנו. פשוט לא יכולנו.
לא יכולנו לשאת את זה שאנחנו יודעים שאנחנו פוגעים בעצמינו.
ולא מסוגלים להפסיק.
קראתי לו בשמו.
הוא הרים את מבטו אליי.
ועיניו היו כבויות, מותשות ועייפות.
הסתכלתי ימינה, הגשם לא הפסיק לרדת.
חייכתי אליו ושאלתי אותו אם הוא זוכר את חורף שעבר.
הוא חייך חזרה.
המשכתי, וסיפרתי לו איך אני זוכרת את החיוך המואר הזה,
וגם, המשכתי בלחישה,
את הלהט בעיניו שלו לאהבתינו.
הוא הביט בי עמוק בעיניים,
פלט אנחה
וכמו צרחה שמפלחת את הדממה
לחש לי באוזן
אני אוהב אותך.
קולו העביר בי צמרמורת.
כמו רוצה להגיד שמבחינתו - להיות רק שלך
הסתכלתי עליו
ורציתי להגיד לו את אותו הדבר בדיוק
לנחם ולספר שיהיו ימים טובים יותר,
ובשניה שלא שמתי לב אליה
קם והלך.
משאיר אותי מאחור,
לחשוב לבד
על הימים ההם
שכשאמר את שלושת המילים הללו
כל גופו התרגש ובעיניו היתה אש.
שכוונתו הייתה טהורה וגדולה
ושהוא ראה בנו דרך ארוכה.
לעומת הימים האחרונים.
שהוא כל כך עייף ומותש.
שכל מה ששנינו רוצים - זה ללמוד להרגיש נכון מחדש.
כל זה קורה היום..
ואולי הגיע הזמן להתעורר מהחלום
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
