למה לגור קרוב?

אם בגלל שצריך עזרה 

אז יש בזה מן הצדק..

אבל צריך גם פרטיות ואינטימיות

קרוב להורים שלי. כבר 9 שנים כמעט ב"ה.

ולא מפריע לנו בכלל. לא לי וב"ה גם לא לבעלי.

זה כייף ללכת לאכול אצלם בליל שבת ולחזור הביתה לישון...

ועוד ועוד...

גם אחותי גרה קרוב.

אבל זה מאוד תלוי בבני הזוג.

ועוד יותר תלוי בהורים.

ב"ה ההורים שלנו מכבדים את הפרטיות שלנו. לא "דוחפים את האף" ולא מתערבים יותר מידי.

עוזרים כשצריך ואפשר.

ולנו- זה כייף.

אני רגילה לזה עוד מילדותי. סבתא שלי שתהיה בריאה גרה עדיין קרוב אליי ואל הוריי.

ובזמנו גם סבי ז"ל- היה עוזר הרבה לאמא שלי: להוציא מהגן וכו'.

ויש לנו קשר מאוד טוב עם סבתי שתהיה בריאה עד 120 שנה.

וזה כייף

ב"ה!

ראיתי שזה מפריע לי להתנהלות תקינה.

כל פעם שאין כח לבשל הולכים לאמא.....

כל פעם שאין כח לעשות שבת- הולכים לאמא

כל פעם שרוצה קצת שקט- שמה את הילדה אצל אמא.

בקיצור- חיים ללא התמודדות אמיתית עם החיים עצמם.

הבנתי שאם אני רוצה להתפתח ולהצליח והיות עצמאית צריך לעזוב.

היום גרה די רחוק ומסתדרת מצויין.

ואני כל הזמן חושבת שאולי אם היתי גרה קרוב

היתי מתנהלת יותר טוב..

התשובה שלך ממש האירה לי את העיניים..

תודה.

אני אף פעם לא הולכת לאכול אצל אמא שלי סתם ככה כשאין לי כוח לבשל.

ואף פעם לא שולחת את הילדים שלי לאמא שלי רק כי אין לי כוח אליהם.

(ואני אחת שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית ומבשלת כל יום כי ככה אני אוהבת...

וב"ה בית מבורך ועמוס בעבודה! ב"ה!)

גם אחרי לידה למשל- קשה לי לבקש ולקבל עזרה.

אבל ככה אני.

משתדלת להתמודד לבד!

(וגם זה לא כ"כ טוב.

כי היה טוב אם הייתי לומדת לבקש ולקבל עזרה אחרי לידה למשל.

אבל תמיד מרגישה לא נעים להעמיס את הילדים שלי על מישהו אחר.

אפילו שזה ההורים שלי.

ויש לי גם שכנה מאוד חמודה וטובה שמציעה בחפץ לב לקחת את הילדים אליה בכל מיני הזדמנויות

ואני, כרגיל "לא נעים לי"...

רק אחרי לידה אני מעזה קצת להעזר בה...)

ואני מתמודדת יפה מאוד עם החיים גם כשגרים קרוב! ב"ה.

תלוי רק בך ואיך את מתמודדת.

מה שכן- לכולנו כייף להיות בליל שבת אצל ההורים שלי.

ואני לא באה בידיים ריקות אפ'פם. תמיד מכינה כמה סלטים ועוגה/ תוספת.

ובחגים מציעה עזרה בהכנת האוכל עצמו וכו'.

וזה כייף לכל הצדדים. (ההורים שלי אוהבים שולחן מלא ורועש אצלם בשבת)

ובסעודות של היום- אני תמיד בבית...

כך שיש הרבה יתרונות בזה

גם מתבישת לבקש עזרה

אבל כשלוקחים לי (לא אני שלחתי הציעו ועשו-רק ככה זה עובד..)את הילדה 

אני כ"כ עסוקה בלנשום ולעשות דברים

ושוכחת ממנה קצת..

לא באמת אבל העול יורד לי מהגב..

כשאני איתה אני לא נחה..

אבל היא נתנה מבט אחר שאת כבר ככה כמו שכתבת

שלהיות נותנת ולהסתדר

זה ברגע שהופכים מנוטלים לנותנים

זה תהליך פנימי שעוברים בלי קשר למגורים

אבל כשנמצאים לידם הרבה פעמים מצפים ומקווים שיעשו לי טובות

ואם יודעים שאין מצב

אז זה מעולה..

ובהחלט יש מצבים שאני נעזרת לעיתים...

זה לא שאין מצב שהם עוזרים.

ימי שישי- אבא שלי שיהיה בריא מחזיר לי קבוע את הבן מהת"ת...

אם אני צריכה לצאת לרופא או סידור מסוים ביום- אז נעזרת בהורים שלי.

בייביסיטר- מעדיפה לקחת את אחותי או בת דודה שגרה קרוב ולא מישהי זרה שתסתובב לי בבית.

ואני גם משלמת להן (לאחותי/ לבת דודתי) על הבייביסטר. למרות שהן מתנגדות לתשלום אבל אני "דוחפת" להן לתיק/ לשקית שלהן...

ויש דברים נוספים.

אבל לא בצורה כזאת שאני תלותית בהם ומרגישה שאני רק נוטלת ולא יכולה להסתדר אם לא הייתי גרה קרוב.

חוץ מיזה שאני חושבת שזה גם כייף גדול להורים ולסבתי שתהיה בריאה שהבית שוקק חיים מדיי פעם.

הנכדים/ נינים באים ומבקרים...

לא מידי שקט אצלם...

ולא מזמן סבתא שלי ביקשה ממני ומאחותי שנבוא אליה מידי פעם בליל שבת אחרי הסעודהעם הילדים שלנו כי משעמם לה והיא לא ראתה את הילדים לאחרונה...

לא תמיד זה קל לצאת בקור הזה בליל שבת לביקור אבל בסופו של דבר כולנו נהנים מעצם הביקור.

גם הילדים שלנו, גם סבתי וגם אני!

ולילדים יש קשר טוב עם הסבתות שלהם וכו'.

(לא כמו הקשר שיש להם עם חמותי שתהיה בריאה שגרה רחוק מאיתנו. מרחק נסיעה של שעה...

ולכן לא יוצא לנו להתראות לעיתים קרובות. לצערנו.)

אז במקרה שלך את ממליצה..

היינו רוצים לגור במקום אחר בארץ מבחינת אותו מקום (ירושלים כמובן. יש לנו משפחה גם שם.)

אבל קשה לנו לעזוב את המגורים ליד המשפחה. לנו זה כייף.

אולי באיזה שהוא שלב בעתיד בעז"ה נעלה לי-ם. מקווה...

חמי וחמותי ירושלמים, שיהיו בריאים.

ובעלי כמובן ירושלמי... (ירושלמים נשארים ירושלמים גם אם גרים באיזשהוא שלב כמה שנים טובות במקום אחר...)

ואני מאוד אוהבת את ירושלים!
 

מקווה לעשות את זה מתי שהוא בעז"ה!

יש בזה הרבה יתרונות ב"ה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....