)
אני ראיתי את זה! (כן, אני עוד פה קצת.. לפעמים..)
כל הכבוד לך על היום
אבלאבל.
זה לונורמאלי ככה לא לאכול.
כבר ממש ממש מוגזם.
זה לא בריא לך.
את.
חייבת.
חינוך.
דחוף.
זורקת תכדור לצד השני.
אני בסדר.
צריך לדאוג לך כבר.
פוףף עם זה.
זה באמת לא תקין.
את יותר מידי חשובה מכדי שתוכלי להעלם
יומאחד את תביני את זה
את לא סתם חשובה, את יותר מידי חשובה.
טוב?
יופי.
אז כדי שלא תעלמי לנו
את צריכה לדאוג לעצמך.
ואממ.
נראלי שפחות בקטע שלי כדורים
נחל
כדאי שהזמן הזה יגיע
זה לגמרי חשוב..
חח תודה על זה.
ובאלי לשמוע מה בוער לך. הפלאפון שלי עוד עובד
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
