ועכשיו
מתבוננת בפסל הזכוכית היפהפה
השבור
הדבוק באלף דמעות
ויודעת
שמי שיעמיק חקור
יבין
עד כמה אני יפה
אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר.
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה).
אני מושך באף ומרים מבט.
היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי.
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."
העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.
משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.
- "תודה"
"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"
~
ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.
לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.
טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.
לכן זה מה שעשיתי.
השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות
הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה
איפה הקלאס
איפה המסתורין
איפה המתח
ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?
מבאס ומייאש
תני משהו לחקור לגביו
זה לא נכון ולאחרים כן
לא בדור הנכון
לא במקום הנכון
לא בזמן
לא במרחב
לא ביקום
לא בעיר
וחצאית
או בקוקו וסרפן
איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן
עם טוריה
שיבריה
ולא זוכר מה עוד ובכלל
אולי בגבעות הרחוקות של החוות
אבל באוסטרליה או משהו
או שיאמצו את ההרגלים המינימליים שלהן
לא יודע מה מאכלס לי את התודעה
החום מביא איתו את הריק והשטות
לא מתרכז בכלום כל הטייצים האלה והחרא הזה מפתיע אבל אני נגד
או שלא מפתיע
תני לפרופורציות הנכונות והיפות של הגנטיקה המשובחת שלך לדבר לא לטייץ מעצב שיט
צ'יטים
שקר
מי שלא זכתה בגנטיקה של גובה נכון
פרופורציות נכונות בין ירך לשוק
קו לסת בולט
ולא יודע מה עוד הוגדר ברנסאנס או ביוון העתיקה
אף אחת לא מחוץ למטריקס אם תאכלי ככה תיראי ככה וגם אתה גבר
נהיה ממושמעים זה שווה
נזיז ברזלים
נסבול
נאכל בשר וביצים
ואי אפשר בלי אלכוהול אבל נפצה
וסיגריות בוערות
מה עוד?
תראה אותי עם כל השברים האלה
תראה
תחבק
תגאל
אבא קשה לי.
I hate myself
😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
תודה אלוקים
היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים
וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות
שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי
קראתי קצת
למדתי קצת
התחלתי להתאמן
שתיתי פחות
ניקיתי אורוות
פסח זה חג הנקיון
הרבה פעמים מתבלבל לכל מיני עם פינוי טוטאלי של כל החיים לפח
נפנה נחיה בריק ונאגור מחדש שיהיה מה לזרוק בשביל חווית הנקיון השקרית הבאה
אבל זה לא נכון לנקות זה לברור את המוץ מהתבן כל הבר עומד מולך ואתה צריך לשלות ממנו את מה שכן חשוב לפנות מה שלא ולסדר מה שלא נמצא במקום
שהכל יהיה מקומו של עולם והעולם יהיה מקומו
משהו כזה שקראתי פעם
ספירת העומר העומרים גדלים והזיפים גם
סימן אבל מתערבב עם סימן חיות וצמיחה משמחת של חיים ופריחה
של אוכל חדש
של פרנסה ושפע חקלאי
יש כאלה שמתאבלים
בלי מוזיקה
הכל אפור ושחור וקודר
אני לא שם לטוב ולרע
נוהג ושומע את המוזיקה חוזר ומקשיב וגם מחדש בדברים חדשים
תציעו שיהיה מה לשמוע מחדש
הכל הולך
והתחזית לעתיד שיהיה חם יותר
ויותר
ויותר
ויותר
כל הזמן
וזה יכול להרתיע אבל די עברנו מה שעברנו
נעסיק את עצמנו בדברים שונים
מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.
אהבה.
זה יבוא?