הוא חלק מהחיים שלך.

אפשר להתמודד עם זיכרון, לא למחוק.

(כן..זה נשמע קלישאתי) אבל ברצינות, זה לא יעזוב אותך ע"י זה שתנסי למצוא תחליפים....

בהצלחות מתוקה

אסור להלחם עם מחשבות כי בזה שאת דוחקת מחשבה את מקפיצה אותה יותר ונלחצת מזה יותר...

וכן צריך פשוט להרפות ולא להתייחס [וכפי שכבר אמרתי לא לנסות לדחוק אותה] ולעשות דברים אחרים אחרים שיעבירו את המחשבה הזאת....

תשפכי את זה בפני משהו [אמא\אבא\מורה\מדריכה\חברה טובה\רבנית] מניסיון זה עוזר.... פשוט לספר את זה לפרטי פרטים מה עובר חך בראש ומה היה ומה קשה לך... זה יעבור באחריות...

אין כמו שחנ"שים...

תאמינו אלה רק אמרת להן משו לוקחות את קשהה..

מרגיע אותו ודי מנתק אותך רגשית ממנו...

ממליצה ממש על טיפול מסויים שמיועד לטיפול בפוסט-טראומה

(או בעברית- להתמודד עם זכרונות מדברים קשים- ילדות קשה, מחלה, אובדן, התעללות וכו וכו) 

טיפול פשוט, נעים, שעובד על התת מודע.

משו באמת מגניב... (ואני אחת שסולדת מאנשי מקצוע באשר הם!)

אם בא לך פרטים נוספים על הטיפול/ האישה המדהימה שעושה אותו-

מוזמנת ממש באישי.

מנסיון- חתיכת שיפור באיכות חיים.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....