עד כמה אינדיבידואליסט שהבן אדם לא יהיה
המילים שהוא יוכל להשתמש בהם יהיו רק אותן המילים שקיימות במאגר שנקרה שפה. זה מאגר גדול ויש הרבה שפות, אבל הסכום סופי בסופו של דבר.
והדברים שהוא יוכל להביט בהם יהיו גם הם רק חלק ממאגר – שהוא גדול אבל סופי
והפעילויות שהוא יוכל לעסוק בהם יהיו מתוך המאגר הגדול אך הסופי
עד כמה אינדיבידואליסט יכול אדם להיות?
לא. אני מדברת לעצמי.
סביוןזה גם אומר שקראת אפילו
נפתלי הדגותודה
על הקישור כלומר.
אם כי הטיעון שלו מזכיר בעיני יותר את זה
כששני אנשים מדברים אותה שפה זה מתעתע - נסיונות פעילים
מאשר את מה שכתבתי בשרשור הנוכחי.
לא סובלת כשזה קורה לי.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
