אני גם במצב של הפותחת בערך

פתחתי גם שרשור דומה

השאלה שלי אליך ואל כולכן

איך אפשר לדעת מה הכי מתאים לנו?

יש נתונים שיעזרו לנו בבחירה?

ולא השתמשתי בעגלת תאומים.

קודם כל ילדתי את שתיהן בחורף- כך שבקושי יצאתי.

וגם כשיצאתי בהתחלה ניסיתי לתמרן עם 2 עגלות ועם עזרה מהסובבים.

לי היה קל יותר בלי עגלת תאומים.

אין לי מקום בבית לעגלת תאומים

וגם לעלות איתה מדרגות וכו'.

אח"כ, לקראת פסח הגדולה שלי כבר למדה ללכת טוב יותר והלכה לצידי/ לצד העגלה.

אבל כל אחת ומה שמתאים לה.

שיקולים שלכם....

עשיתי את זה פעם אחת, לדרך קצרה, והסתבכתי נורא... מזל שבסוף מישהי עזרה לי... (טוב, אלה היו בעצם עגלת יחיד ועגלת תאומים - אבל עדיין...)

בכל אופן, לי יש הפרש של שנה וחצי - והגדולה למדה ללכת רק אז - והסתדרתי בהתחלה עם טיולון ומנשא, ואח"כ הייתי שמה את שניהם בעגלה אחת (עגלה חזקה ומאסיבית למדי).

(לא פתר אותי מקניית עגלת תאומים בלידה אח"כ, למען האמת...)

או שמישהו היה איתי- בעלי/ אחות וכד' אז זה היה קל. ברור.

אבל היו פעמים שהלכתי עם 3 ילדיי לבדי.

הגדול היה בן 3.5

שנה וחודשיים

ותינוקת בת חודש. לדוגמא.

אז זכורה לי פעם אחת שרציתי ללכת להורים שלי לסעודה שלישית. הם גרים קרוב ובעלי לא אכל איתנו.

שמתי את הקטנה אצל השכנה.

לקחתי את העגלה הראשונה וחזרתי לקחת את הקטנה (הלכתי פעמיים)

או שהגדול עזר לדחוף קצת...

ת'אמת שכבר לא זוכרת איך זה הלך.

דיי התלבטתי לפני הלידה אם לקנות או לא ואח"כ שמחתי שלא קניתי.

מה גם שהגדולה שלי מאוד עצמאית והלכה מהר והיה לה כייף ללכת לצידי במקום עגלה...

אבל זה תלוי בתנאי החיים שלך, אם את יודעת שיש לך הרבה הליכות ברגל בשגרה - אולי זה שונה.

עגלת תאומים היא מסורבלת.

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

על כל אירוע שעובר בשלום, אנחנו נגיד תודה.

לק"י

הבת שלי היתה אמורה לחגוג לפני יותר משבוע, אבל הגננת היתה חולה.

גם זה קורה מסתבר....

ימי שני בד"כ די עמוסים

אשמח אם אפשר מפעם לפעם ברביעי, נוח לי יותר

התלמידים הלכו לישון עם תיק ארוז ומוכן וקמו בבוקר להתרעה ואזעקה...

אחרי שחזרנו ביום שלישי קבעו מחדש את הטיול, למחר... 😬

לק"י

לנו היה אמור להיות בשלישי שעבר. בוטל, למרות שחזרנו לשגרה.

הטיול נקבע לשלישי הבא. ימים יגידו מה יהיה....

עכשיו היא בלחץ שיבטלו לה עוד טיול

ואם מתקיים יש לי תחושת סיפוק כזו, מסמנת וי
יש הצלחנו.
דור הגאולה. דור לא פשוט.

ואני רק מתחזקת בזה יותר ויותר

לצאת

לחגוג

להיפגש

מי יודע מה ילד יום🤷‍♀️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

זה כנראה תלוי רופא.

וגם תלוי אם מצליחים לראות ככה או לא.

הרופא אמר לי שסקירה מוקדמת תהיה וגינלית

קבעתי תור במרפאה אחרת, לרופאה.

היא עשתה בטני והייתה עדינה ומתחשבת ואמרה שוגינלי גם בכלל לא יעזור.

היה לה קשה לראות את הלב מספיק טוב אז שלחה לאקו לב עובר.

אז ממש תלוי רופא

אני די רזה ולא פעם בגלל מנח של העובר היה צריך גם פנימי

ובשבוע 14

אבל אני נחשבת רזה ניראלי

אז אם זה קשור אולי זה למה

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

הייתי שנה שעברה ונהניתי

אישית התארחנו בשכונה יהודית אז לא מפחיד בלילות ובימים חרשנו את לונדון

אנחנו הלכנו שם בחזות יהודית (כיפה וציצית) ורק כיבדו אותנו