אני לא שוכחת לשבת עם עצמי

ולחשוב

ולכתוב, לא רק פה לא רק מפה

כבר קלטתי על כמה דברים בעולם זה לא טוב זה כן טוב, לפחות אני חושבת שהבנתי

משהו טוב עובר עלי

מתבגרת בכלל לא עם הרבה נזקים, אני טובה ורוצה להיות טובה ומגיע לי רק טוב

זה לא שאין קשיים, הם באים בערימות אבל יש לי את עצמי, אני אוספת את עצמי ולוקחת אותי איתי לכל מקום, אני מתחברת לכל הנקודות המתות שבי ומחיה אותם, נקודות קטנות ושכיחות, הם צפות ועולות, ואני לא כועסת עליהם, אני מלטפת אותם ומוציאה  מהם את הטוב, רק את הטוב

עורמת את הקשיים והכאבים ומשליכה אותם ברכות, נפרדת מהם לשלום וממשיכה לבד, לבד, לבד

אני נופלת על האדמה הרכה, אני ריקה ואין בי כלום, את הכל השלכתי אבל לא את האש שבי

ולא את עצמי, את תוכי, את מהותי

האש שבי קטנה עכשיו אבל את הניצוצות הזעירים שלה אני מרגישה הם טובים והם חמים ועדיין לא שורפים, הם מחלחלים לאט לאט ומתגברים

יום אחד...

יום אחד... יהיה משהו גדול, הלוואי

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?