שוב הכל חזר להיות כרגיל כמו שהיה לפני 7 שנים.
לחשוב שהחיים חזרו להיות כרגיל, לא עוד את הכדורים , לא עוד את הבדיקות המציקות , לא עוד את הביקורים בבית חולים ולא עוד תהרגשה הזאת שכולם מסתכלים עלייך שאת מסכנה למרות שזה ממש לא ככה.
במהלך השנים האלה אף אחד לא הבין אותי . כולם אמרו זה מחלה בדרגה נמוכה אז הכל טוב , הכל מעולה ואין לך על מה להתלונן.
אבל תאמת שהם לא חוו מה שאני חוויתי, הם לא חוו את התסכול שלי כשהיה לי התקפים ושבאמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ורק רציתי שיגמר. הם לא חוו את הטיפולים שאני חוויתי.
הכל נגמר אבל בכל זאת משו נשאר. השכל כבר לא כמו שהיה לפני שהכל התחיל , כבר אין 100 במבחנים וכבר אי אפשר לשבת על הכיסא יותר מ5 דקות ולהקשיב, ואף אחד לא מבין . כן המחלה הזאת הרסה לי את התפקוד שהיה לי פעם הי עשתה קצר במוח וזה כבר לא ככ תלוי בי.
זה המוח שלא מצליח להכיל. את הצעקה שלי (תעזרו לי) אין אדם ששומע.
אנשים לא חוו מה שאני חוויתי, כל אחד חוו בצורה אחרת. אז אל תשפטו אנשים אם הם אומרים שקשה תנסו להבין אותם כי אולי יש לזה סיבה שהם לא יכולים לשלוט בה.
