היום הרגשתי את חסרונו כל כך באופן חזק
זה היה כ'כ כאב מוחשי
הקשר הזה איתו חסר לי, המילים, השעות שהוא היה מדבר ואני הייתי מקשיבה ומקשיבה, הוא אף פעם לא הקשיב לי ואני הייתי מתפעלת מחוכמתו ומעריכה אותו, והוא היה מדבר ומדבר, כ'כ הרבה הוא דיבר
זה מכה בי פתאום ההכרה
מה אני בוכה? עבר מלא זמן, 8 חודשים בערך, אבל זה פשוט מכה בי, מה? אני לא יראה אותו יותר? פתאום מתגנבת ללבי מחשבה, הלוואי שהייתי יכולה לעזוב הכל, לרוץ חזק חזק עד שם עם פטיש, לשבור את הקבר, לחפור עמוק עמוק באדמה, ולהוציא אותו משם ואני יצעק עליו שיחזור לחיות, ואז הוא יגיד לי שקט!, כל הזמן את צועקת, זה עושה לי צפצופים באוזניים, וכמו פעם, אני יתנצל והוא יחשוב שעשיתי את זה בכוונה ולא יאמין לי, כמו פעם, אני יבוא לחבק אותו והוא יגיד לי שהוא שומר נגיעה, מה? אתה צוחק עלי? קמת לתחיה עכשיו, אתה לא יכול לחבק את אחותך?
הכמויות האלו של הדמעות שיורדות לי עכשיו וכל פעם שאני נזכרת בו זה משהו מדהים, אפשר למלא דליים מהם
אני נאנחת, וחוזרת למציאות, אני לא בוכה בכלל אבל יורדות לי מלא דמעות
זה לא מציאותי בכלל שזה יקרה אבל זה לא הגיוני בכלל מה שקרה, אני רוצה להכחיד את מה שגרם לזה אבל זה דבר אינסופי יותר גדול מכל העולם
ובכלל איפה האמונה שלי שהכל מאת ה'? היא קיימת, קיימת ואני מתמודדת איתה אבל זה קשה
