יש מצבים שמצריכים יותר התארגנות...

קודם כל ביום שישי תדאגי כמובן כבר להיות מוכנה לגמרי כולל הכל..

עם התפילה אפשר להתגמש- להתפלל יותר מוקדם בפלג המנחה וכך בעלך יכול לחזור מוקדם יותר לבית ולשמור על 2 הקטנים... ואז את פשוט הולכת, טובלת וחוזרת. זה לוקח הרבה יותר מהר מכל פעם... (כך אנחנו עשינו. יכול להיות שיהיו כאלו עם רעיונות טובים יותר.)

בהצלחה יקירתי

מה לעשות החיים מזמנים לנו אתגרים בכל התחומים צריך לקחת הכל בכיףף

עברה לי קצת צמרמורת שאמרת לי שאת משתפת את ביתך ...

עם כל החושים לא מצאת דרך להסתיר את זה..?

אין לי עדין ילדים בגיל הזה אבל היום נראה לי שלא תיהיה לי תחושה  טובה אם אאבד את הפרטיות בענין הזה ..בהתענינות לעתידינו זה טבעי שככה משתפים או שאתם בית מאוד פתוח?

אפילו שהם יכולים לקלוט.

ואפשר להסתיר.

למדתי הדרכת כלות- איך להיות מדריכת כלות לאחרות והיו שם נשים למשפחות גדולות ולילדים גדולים.

והן אמרו שהן יוצאות לסיבוב, להליכה עם הבעל, לשיעור מסוים, לקניות.

וכשזה יוצא בשבת- לבקר מישהי/ להעביר משהו דחוף לאיזה מקום.

אני חושבת שאפשר למצוא פתרונות....

בכל מקרה שלי קרה בליל שבת-

הילדים הגדולים הלכו לקבלת שבת באחד הבתים שבנות עורכות לילדים.

ואת הקטנ/ה- בעלי שמר והתפלל קבלת שבת בבית.

הלכתי מוקדם, טבלתי וחזרתי ובעלי הספיק ללכת לבית הכנסת להתפלל ערבית בציבור.

אם זה תינוק ממש קטן שלא מבין- ראיתי שהביאו למקווה. גם אפשרי.

אבל לא ילדים גדולים...

בהצלחה רבה!

התורה שלנו מלאה במצוות, מנהגים, החמרות ומה לא.

מצווה אחת אפשר להשאיר בצד בגילאים האלה.

נו, באמת!

למצוות..

לטעמי קצת מוגזם ויותר מיזה לא בריא גם לילדה ...

לרמה של להביא אותה יחד למקווה ..

אני חושבת שאולי להסביר ברמה שטחית ..או אפילו יותר משטחי  ושהילדה תבין שזה נושא שהצניעות יפה לה..ונושא שהוא פרטי בין אבא לאמא בדיוק כמו שיש נושאים אחרים שלא תמיד משתפים את הילדים..

אולי תשתנה דעתי שהבנות שלי יגדלו...

גם אצלנו, במקום שאני גרה עושים מיזה טקס וענין ותהלוכה.

למרות שאני הייתי מתפדחת אם היו עושים לי ככה.

אבל לחשוף ילדה לליל טבילה של אמא שלה- נראה לי מוגזם.

אני זוכרת שהיו כמה פעמים שקלטתי בתור בחורה שאמא שלי הולכת לטבול אבל היא מצידה התאמצה להסתיר את זה כשיכלה...

אבל מצד שני זה גם יכול מאוד לסקרן אותן (אולי את הגדולה יותר) לדעת בשביל מה זה ולמה זה וללכת לחטט וללמוד את הנושא לבד.

היתה לי חברה שידעה מתי אמא שלה הולכת לטבול ומאוד ענין אותה לדעת מה זה ועל מה זה ויצא שהיא חקרה את הנושא וקראה ספרים ושאלה חברה מתחזקת שידעה הכל וסיפרה לה הכל והיא היתה ממש בהלם מיזה!
 

היא אמרה לי בזמנו שיש לה משהו נורא חשוב לספר לי אבל לא רציתי לשמוע... חשבתי שלכל זמן ועת לכל חפץ.(למרות שאני די סקרנית מטבעי ואוהבת ללמוד ולהחכים)

ורק שכבר הייתי מאורסת ידעתי יותר לעומק מה משמעות המצווה הזאת.

ואני שמחה שלא ידעתי קודם!

ואני חושבת שכך בריא ונכון שילדיי גם ידעו.

וגם בנושא המיטות המופרדות-

מפרידה לקראת הלילה ומחברת בבוקר עם כיסוי זוגי מעל.

לא חושבת שאני צריכה לספק מידע ע"ז לילדים שלי.

זאת דעתי.

וגם כשלמדנו ככה בתור מדריכות כלות - סיכמנו את הנושא הזה כמו שכתבתי כאן.

למדתי את זה רק אח"כ כשהייתי מאורסת אצל מדריכת כלות שלקחתי באופן אישי ופרטני!
 

את למדת את זה בבית ספר??? באיזה גיל ומה למדתן?

כבר בכיתה ו' המחנכת התחילה עם הנושא בעדינות ובחטיבת הביניים כבר השלמנו את כל החומר: הביולוגיה, האנטומיה, איך למנוע/להגדיל סיכוי להריון וכו' (בתיכון כבר לומדים על זה הרבה פחות כי כולם כבר יודעים הכל).

כשברור לכולם שהתלמידים יחשפו לזה בכל מקרה בעולם שבחוץ, בקולנוע ובאינטרנט אז אי אפשר להתעלם מזה במערכת החינוך.

לא ידעתי שלא לומדים את זה באולפנות. ממש לא לומדים על זה כלום?

נמצאים גם עם בנים הרבה קודם לכן...

ורוצים ללמד וגם להזהיר ועוד.

בציבור הדתי- חרדי זה שונה.

תלוי נראה לי ברמה.

אני למדתי ב"בית יעקב" ובסמינר חרדי (אני חרדית) ולא למדנו על הנושא הזה כלום!

בכיתות הגבוהות בתיכון (ואח"כ בה', ו'- אחרי כיתה י"ב) היו לנו שיעורים בנושאי השקפה של בניית בית.

קראו לזה "הבית היהודי". ואני חושבת שאלו שיעורים ממש חשובים ויסודיים- הייתי קוראת לזה אפילו שיעורי חובה!!  ועוזרים אח"כ המון בבנית הבית, בתקשורת בין בני הזוג, הבנה, נתינה, ויתור, שלום בית, התמודדויות בחיים וכד'.

אבל זה היה יותר השקפתי והליכות של בית.

לא הלכות של נידה / טבילה/ אישות וכד'.

את ההלכות והענינים הללו (של טבילה, נידה ואישות) כל כלה לומדת לפני החתונה אצל מדריכת כלות שהיא בוחרת לעצמה.

שיעורים אישיים, פרטניים ובצורה יסודית ומקיפה.

וכנ"ל גם כל חתן אצל מדריך חתנים טוב.

קודם כל הם לומדים פה ושם דברים מסוימים תוך כדי לימוד.

בגמרא וכד'.

אבל לא חושבת שבמפורש ממש!

יש ישיבות רבות שיש שם "ועד" של חתנים. שרק חתנים (= מאורסים) יכולים להיכנס לשיעורים הללו.

שיעורים בנושאים הללו ובעוד נושאים שקשורים לבנית בית יהודי...

בנוסף, בעלי למשל, השתתף בשיעור כללי של חתנים אצל רב מאוד מוכר בירושלים כדי ללמוד הלכות וכל זה בתור מאורס.

ובנוסף- למד פרטני אצל רב נוסף שיעורים יחידניים יותר.

וכל המרבה ללמוד התקופה הזאת שלפני החתונה ולהכיר את העולם הזה טוב יותר- הרי זה משובח!

(ואני מתכוונת על הכל! כולל איך להתיחס לאישה ולבנות בית בצורה נכונה ואמיתית!
זה עוזר ומסייע מאוד לחיים אח"כ)

ואני לא כזאת מבוגרת.

לא מזמן הייתי בעולם הזה (בתור נערה/ בחורה) ועדיין לא הייתי מודעת לכל הנ"ל כמו שכתבתי קודם!

למרות שאין לי שום "צלקת" בנושא הזה ולמרות שלא סיפרו לי כלום וב"ה גם לא ידעתי כמעט כלום (כמו שפירטתי קודם).

עדיף שיבוא מהבית אבל בכ"ז לא הייתי משתפת בפועל את הילדה שתשמור על האח כי אמא הולכת למקווה...

שיהיה בהצלחה לכולנו וחינוך טוב לילדנו!

הלוואי ואצליח להגיע לקשר נוח כזה עם בתי (בת שנתיים, עוד יש תקווה .

גדלתי בבית אשכנזי למהדרין בעניין הזה, עם כל החסרונות. בתחום הזה הקשר שלי עם אמא שלי הוא אפס וחבל.

והלכה וחקרה את הנושא ושאלה חברה שידעה הכל והיא סיפרה לה ה-כ-ל! בגיל ממש צעיר...

לדעתי זה ממש מיותר שילדה צעירה תדע על מקווה ויחסי אישות...

לכל זמן ועת!
 

ויש לי שכנה שהילדים שלה יודעים מתי היא הולכת למקווה לעיתים ולא חקרו את הנושא וכו'. אבל חבר של הבן שלה שאל את הבן של השכנה שלי על מקווה והתחילו לפתח את הנושא והחבר סיפר לשכן התמים הכל.... ילדים בני 11.5!!

הרסו את הנשמה שלהם בגיל כ"כ צעיר!

מילא גיל 18-20. ניחא.

אבל לא בגיל 11 או 12!

כשמגיע הגיל והזמן המתאים לנישואין- אפשר לדבר ושלתף את הבנות.

ולספר על מנהגים משפחתיים בתוך המשפחה.

כשאני הייתי מאורסת- אמא שלי כן פתחה את הנושא ואמרה לי שהיא נוהגת לטבול 7 פעמים ועוד דברים וזה היה מעולה!
 

לכל זמן ועת! ולא בגיל 12 או 15...

(בעבר, בנות עדות המזרח היו גם מתחנות בגיל מאוד מוקדם. אל תשכחנה! ולכן ידעו הרבה!
וגם היו כל היום בבית עם האמהות.

יש לי דודה לא צעירה שהתחתנה בגיל 11!!

ויש לה בן שהוא גדול יותר מאבא שלי- דוד שלו!

...

זה לא הזמנים של היום!)

בין לומר בצורה בוטה ש"זה לא עניינם"

לבין לדווח לבת על טבילה של אמא שלה.

באופן נורמלי, זה לא ענין שאמור להעסיק אותה, אם אמא שלה טובלת ומתי. ובוודאי לא שייך, לא בריא ולא נורמלי, שתיכנס למה שבין הוריה.

וזה ענין אחר לגמרי מאשר שאלות שנשאלות, שעונים באופן טבעי ולפי מה שמתאים, בלי לעשות ענין גדול.

[ולגבי מה שלומדים ב"מסגרת מקצועית", הכל תלוי מהיכן המסגרת לוקחת את השקפתה. היום גם במסגרות כאילו "כשרות" יש דברים שבאים ממחוזות שמושגיהם זרים לחלוטין]

א. האמת, שאני לא קראתי את כל הדיון. התייחסתי לאמירה לגבי בת ה-16, שלבנות בגיל זה "יש חושים מחודדים" וישר היא יודעת לאן אמא הולכת...  על זה אמרתי שזה בכלל לא אמור לענין אותן, להעסיק אותן, שאמא שלהן הולכת למקוה. ובאמת דומני שלרוב אכן לא מעסיק.

וגם - במקביל - שלכן גם לא נראה לי לומר לה שתשמור על האחים כי אמא צריכה ללכת למקוה. זו הכוונה "לדווח".

[ה"לא בריא שתיכנס למה שבין הוריה", היה לגבי מה שכתבה זו שלפנייך, לא את, על משהו שהתגלגל מזה. ברור שלא חייב שזה מה שיקרה]

ב. לענין ה"מסגרות", ההערת-אגב היתה כללית, לא דווקא לגבייך. שלעיתים שומעים במסגרות, גם דתיות, גישות שמושפעות מתרבויות אחרות לגמרי.

ואכן, גם את מציינת כעת שדיברו שם לא במפורש על זה, אלא על כך שהבית צריך להיות כתובת נוחה לשאלות גם בנושאים אלו, אם עולות. נכון, ברור.

ולענין מנהגי אלו מהספרדים שנוהגים כך, אכן כל עדה-כשרה עם מנהגיה. מוכרים עוד מנהגים שיכולים להיראות "מוזרים" אל מי שאין זו דרכם. מקום ששם רגילים בכך, באמת אין כל הכרח שיקשרו טבילה עם משהו שמעבר לכך. רגילות שנשואות טובלות לטהרתן, ולא נשואות לא, וזהו.

לא תמיד מה שטוב למכלול של מי שהורגלו בכך, טוב גם למי שחיים אחרת. בכל צד יש משהו חיובי.

כמו שציינתי קודם.

הבנות היו נמצאות הרבה עם האמא בבית. את עיקר החינוך הן ינקו בבית ולמסגרות הלימודיות שלחו בקושי או רק בשביל ללמוד מקצועות יסודיים כמו חשבון וכד'.

וגם אני למדתי הדרכת כלות ודווקא ציון שם אחרת ושילדים לא אמורים לדעת מתי אמא שלהם טובלת. בכל גיל.

ותדעי לך שדווקא היום הילדים לא כ"כ תמימים כמו שהיה פעם.

ואם ילדה בת 12 יודעת מה זה טבילה ושואלת את אמא שלה מתי היא הולכת לטבול- היא וודאי יותר יותר מדבר או שניים על טבילה וודאי שכבר סיפקו לה מידע מעבר לטבילה עצמה!

גיל 12 או 16 זה די מוקדם מבחינתי.

א"כ- כשהנערה מסיימת תיכון והיא יותר בכיוון של בניית בית וכו'.- אז וודאי שכדאי לשתף וללמד. ובמיוחד לפני נישואיה ממש.

וכל אחת תעשה לפי השקפתה וחישוביה....

וזהו.

ניר'לי שמיצינו כבר את הדיון הזה... 

בס"ד

לשאלתך-

אני למדתי את זה בכיתה י"ב במסגרת שיעורי אישות [חלמי"ש אצל חלק מבתי הספר- חינוך לחיי משפחה]. כמובן שלא את כל הלכות אבל בהחלט למדו על שבעה נקיים, על כל עניין הטבילה, על מצוות עונה וכו'. לא בפרטי פרטים, אני לא יודעת מה הן הלכות טבילה, אבל אני בהחלט יודעת על זמנים, על מה זה כולל באופן כללי...

אישית אני שמחה שסיפרו לי.)

ועדיף להסתיר מאשר לשתף!

אם יוצאים ממש מוקדם למקווה

תפילת ערבית מוקדמת ואז יציאה למקווה.

אפשר להשלים אח"כ שוב קריאת שמע, לבד בבית.

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מבקש שלא תשתמש בגמרא כדי להצדיק את חוסר האחריות שלך.

תודה

אבל לטובת הקוראים. נחשב בגדול.

הסיכוי לפרס נמוך ביותר בלוטו הוא כ3.3%

ולזכרוני הוא מגלם פי  500% מסכום ההימור. 400% רווח נקי. עד 30 אלף בערך.

אז בגדול. 400%×3.3%= 13% לרווח כלשהו

על זה יש גם פרסים גבוהים יותר. של אלפי ומאות אלפי אחוזי רווח.

עם כל הסיכויים לזכיות אחרות × גובה הפרס.

זה מגיע לסביב 20-30% לסיכוי לזכות ברווח כלשהו (תלוי אם זאת הגרלה של 5 מיליון או של 80 מיליון)

זה בגדול...

בקריפטו. יש לך בדיוק 50% לזכות. כי על כל שקל שאתה מרוויח, מישהו אחר מפסיד (זאת מערכת סגורה של היצע וביקוש)

וכל שקל שתרוויח. יקבל אוטומטית מס של 25%

אז בגדול. סיכוי רווח הם 37.5%

אז נכון.

יש יותר סיכוי בקריפטו לזכות

אבל לא בסדרי גודל שאתה חושב.

לא מנצח בענק. מנצח.

ההבדל בינו לבין חברות בורסאיות.

שבחברה בורסאית רגילה ערכה יכול לעלות גם בלי שמכניסים כסף למערכת. אלא על סמך ביצועי החברה (וככה גם יכול לרדת. מבלי שמשכו כסף. אלא על סמך ביצועים שליליים של החברה)

לקריפטו. בגדול.

אין באמת ערך ממשי.

אלא סתם מוסכמה בין הרבה אנשים שהוא שווה משהו. לכן הוא שווה (בניגוד לכסף פיאט של מדינה. שהמדינה עומדת מאחוריו)

א. נניח, רק נניח, שהסיכוי להרוויח מביטקוין הוא 50%.

הוצאות מיסים לא יכולות בשום דרך להוריד את זה, כי המס חל רק על הרווח.

זה מוריד את סכום הרווח ותוחלת הרווח, אבל לא את הסיכוי להרוויח. הרי לא יכול להיות שסיימת עם רווח ברוטו, והמס יגרום לך לעבור מרווח להפסד.

ב. השקעה בביטקוין היא לא משחק סכום 0, זה לא נכון שאם אני מרוויח מישהו אחר מפסיד.

המוכר שמכר לי לא בהכרח הפסיד: יכול להיות שהוא קנה את הנכס נמוך בהרבה, עשה סיבוב רווח יפה, והחליט לפדות אותו. שנינו הרווחנו. 

עובדתית, נכון להיום, רוב מוחלט של משקיעי הביטקוין נמצאים ברווח. אתה יכול לטעון שזה רק על הנייר כי אם כולם יחליטו למכור מחר, אז האחרונים שימכרו יגלו ששווי השוק של ההשקעה שלהם ירד ב99%. אבל אותו הדבר נכון גם לגבי כל מניה של כל חברה בעולם: אם כולם יחליטו למכור בבת אחת, השווי יצנח אפילו אם החברה עצמה ממשיכה להיות רווחית. זה לא רק תיאורטי, זה קרה בכל פעם שהיה משבר גדול בשוק. אנשים משכו בלחץ את כל הכסף שלהם מהבורסה, וגם חברות טובות שממשיכות להרוויח חוו ירידות חדות בשווי המניות שלהן.
 

ג. שער של מניה רגילה לא נקבע לפי כמה כסף נכנס או לא נכנס למערכת, ולא נקבע לפי האם החברה רווחית או לא. מה שחשוב זה כמה אנשים מוכנים לשלם על אותה מניה ובכמה בעלי המניות מסכימים למכור אותן, זה הדבר היחיד שקובע את המחיר שלה.

האמת היא שזה שונה כי במניה אתה מרוויח גם דיבידנדים, אבל לצורך נוחות ופשטות אני מתעלם מזה, מה גם שהרבה חברות לא מחלקות דיבידבדים, והרבה אנשים לא מחפשים להשקיע דווקא בחברות שמחלקות.
 

כלומר לפי שיטתך, גם במניות הרווח שלי הוא הפסד של מישהו אחר, כי אם אני קונה ומרוויח אז מישהו אחר הפסיד מהעסקה הזאת, וזה לא נכון.

אבל כוונתי היתה לתוחלת רווח

ב. לדעתי כן משחק סכום אפס. אשמח להבין למה לדעתך לא.

ג. מניות מחלקות דיבידנדים וגם חברה תחשב מוצלחת יותר אם הצליחה בשוק יותר. ערך החברה עולה  וכך המניה שלה עולה. גם בלי שיש עסקת מכירה/קניה

בנוסף, שיש לך ערך ממשי במניה.

לדוגמה אם תקנה את כל מניות אפל. כל רווחי אפל יהיו שלך.

לעומת זאת. אם תקנה את כל הביטקויין בעולם. לא תמשיך להרוויח כסף 

אין דבר כזה תוחלת רווח של 37%.

וערך של מניה בבורסה לא עולה אם אין עסקת מכירה/קנייה, הערך נקבע רק לפי עסקאות שבוצעו בפועל. כמובן יש גם ערך שלא נקבע בבורסה, אבל פה אנחנו מדברים על נכסים סחירים.

בנוסף, אתה משווה מניה של חברה לנכס שמתיימר להיות מטבע, ולכן ההשוואה אפילו לא מתחילה.

הרי גם אם תחזיק אצלך במזוודה את כל השקלים שיש בעולם, אין לזה ערך פנימי ולא תקבל מזה תזרים מזומנים קבוע, בניגוד למצב שאתה מחזיק בכל מניות חברת אפל.

אז מה הכיף בלהחזיק את כל השקלים בעולם?

שיש אנשים שחושבים ששקל שווה ממתק ושני מיליון שקלים שווים דירת 4 חדרים בחדרה, ולכן אתה תוכל לקנות את הדברים האלה עם השקלים שלך. למה? פשוט כי יש אנשים שנותנים בזה אמון.

אין לכסף פיאט שום ערך פנימי, אלא רק אמון חברתי ואנשים שמוכנים לקבל ממך את הכזף בתמורה למשהו אחר שאתה רוצה.

לא חשבתי שזה יהפוך להיות דיון על ביטקוין, אני באמת לא חסיד גדול של העניין הזה, ולא תשמע אותי משכנע אנשים שזה העתיד של האנושות. אני לא גורו של כלכלה מבוזרת ואני לא מבין מספיק במדעי המחשב בשביל להבין איך הטכנולוגיה בכלל עובדת.

רק רציתי להעלות את המודעות לבקשות החזר מס...

אני אישית משקיע נטו מתוך רצון לגרוף רווחים, במובן הכי לא עמוק של המילה. כן, אני קונה במחיר מסוים מתוך תקווה שבעוד כמה שנים אוכל למכור במחיר גבוה יותר. הנה אמרתי את זה.

אני מבין היטב שביטקוין הוא לא מניה עם ערך פנימי, אבל אני לא מחפש ערך פנימי. אני מחפש נכס שבעתיד יהיה שווה יותר מאשר היום, זה הכל.

אף אחד לא מבטיח לי שזה יצליח לי, אבל אני מקווה ומאמין שכן. 

לכן "לדעתי" זה משחק מסוכן מדי.

כי זה יכול לקרוס בזמן קצר עם סיכוי גדול לאיבוד כולל של הכסף.

ואני נותן את דעת הנגד

כי אנשים (וגם אני) מעריכים את דעתך

ויש סיכוי כלשהו שמישהו ילך לקנות ביטקוין כי אתה קנית. כי סומכים עליך

לכן אני מציב את הדעת הנגד

לא שיש לי משהו ספציפית נגד ביטקוין

(חוץ מזה שאני חושב שזה במקרה הטוב בועה עצומה ובמקרה הפחות טוב, הונאת פונזי)

מכיר אנשים שהרוויחו היטב מזה

ומכיר גם כאלה הפוכים.

מהחישובים שלי זה סיכון גדול מדי

אבל כגודל הסיכון גודל הרווח.

לכן יכול להבין למה אתה משקיע שם מתוך כוונה לרצון לרווח מהיר וגדול.

אתה אדם עם ראש על הכתפיים ואני בטוח שאתה משקיע באחריות

כאמור. הדיון הוא לא מולך.

אלא מול כל הקוראים הסמויים

ולא כל המשקיעים כמוני, יש כאלה שהם באמת חסידים גדולים של מהות הביטקוין.

אם היה חשוב לך להבהיר שזה מסוכן, אני מצטרף אליך בפה מלא. אין לי ויכוח בנושא הזה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍