זאת הייתה שבת מוזרה. ובכלל לא רציתי להיות בבית אבל זה מה שיצא
לא היו לי ספרים שזאת כבר בעיה רצינית, לא היה לי כח, לא היו לי בגדים, לא היו לי מים חמים במקלחת שזה כבר הרס את כל כניסת שבת, ולא היו לי עיניים כי הן שרפו מדמעות על עמונה ועל אנשים מטומטמים. וישנתי המון אבל בעצם לא ישנתי כלום כי כל רגע התעוררתי ולא הצתחתי לחזור לישון ואז מחשבות ושוב דמעות ועצבים על אמא ודמעות
הלוואי והשבוע הזה יהיה יותר טוב.
כל יום זאת הייתה מלחמה לבוא לבי'ס עם חיוך כי הצוות עוד לא מכיר את הצד הדכאוני שלי אבל זה לא ממש הלך לי
ואז כל פעם שהן שואלות אותי אם אני בסדר לחייך ולהנהן והן יודעות שאני סתם מהנהנת ואז ווצאפים בערב לראות שאני שורדת
וכל יום יותר מתיש מהשני, גם לילדים המסכנים שלי וגם לי. כמה התפרצויות שהשם יעזור להם. כמה מכות חטפתי ובעיטות. ביום רביעי פשוט רציתי לבכות ביחד עם שליו כי הוא היה ככ אומלל ומסכן והוא לא הצליח לצאת מהלופ שהוא נכנס לתוכו וצרחות וצווחות ונשיכות ופווו
קצת לנשום.
והתחלתי רשמית עם השיעורים הפרטניים שלי בחלילית ווהו! אני גרועה בזה אבל אני אשתפר בעז'ה. העיקר שהם נהנים
לפעמים אני מקנאה בילדים שלי. הם הולכים עם הרגשות שלהם עד הסוף. הם לא מתביישים לשמוח, לצחוק. ואם קשה הם נותנים לזה את כל המקום שהם צריכים. הם גאונים ברמות
הם מדהימים
הם יפים
והם מסכנים
ואני אוהבת אותם כלכך
אני כל הזמן חושבת שאם הם היו 'רגילים' הם בטח לא היו נותנים לעצמם לחייך כמו שהם מחייכים עכשיו ואז לא היינו זוכים לראות את הפרצופים היפים האלה, עם הצחוק המתגלגל
אולי הגדרת התפקיד שלי היא לעזור להם, אבל הם לימדו אותי ועזרו לי יותר משכל אחד אחר הצליח לעשות
ה' תודה שהבאת אותי לאן שאני נמצאת. תודה שעברתי את כל התקופה המגעילה הזאת בשמינית שלא התקבלתי לשום מקום שישבתי שבו יהיה לי טוב, שגרמת לי לשנות גישה ולהגיע לבדוק את איפה שאני עכשיו
והצוות המושלם הזה. ביום חמישי הייתה לי שיחת מחצית עם גלית. אני מאוהבת קשות
אני צריכה להתחיל להעריך את עצמי קצת יותר. אביגיל הזאת באמת בסדר בסה"כ
(הם אשכרה הוציאו בשר ויוגורט והתחילו לאכול את זה ביחד. גועל נפש
והילדים אכלו קציצות ועל השולחן היה גם פיצה ואז נוצר מצב שהייתי צריכה להביא להם פיצה אחרי שהשניה הם אכלו קציצות בשר והרגשתי פשוט נורא עם עצמי שעשיתי את זה. זה היה מבחינתי לעבור את הגבול. אולי הייתי צריכה לצאת להפסקה בזמן הזה
איכס איכס איכס ה' סליחה)
(ואם הוא לא היה נראה טוב זה באמת באמת היה הרבה יותר קל. והאובר מודעות עצמית הזאת. אופ)
אין לי חברות. ואני לא סתם אונרת את זה, באמת אין לי
אני לא שומרת על קשר עם אף אחת. נאדה
היה לי שבוע נאחס. ולא היה לי את מי לשתף בזה, פשוט שידע ויהיה איתי. כלום
וזה כואב כואב כואב
אני לבד וקשה לי עם זה
בסוף אני יודעת שאמצא ושיהיה. אבל גם אני צריכה לעשות ובליצור קשרים אני גרועה
אני יודעת להיות חברה טובה, אבל להגיע לשלב הזה קשה לי מאוד
וזה באסה
(עדיין לא התקשרתי. דפוקה)
שבוע טוב
לא היו לי ספרים שזאת כבר בעיה רצינית, לא היה לי כח, לא היו לי בגדים, לא היו לי מים חמים במקלחת שזה כבר הרס את כל כניסת שבת, ולא היו לי עיניים כי הן שרפו מדמעות על עמונה ועל אנשים מטומטמים. וישנתי המון אבל בעצם לא ישנתי כלום כי כל רגע התעוררתי ולא הצתחתי לחזור לישון ואז מחשבות ושוב דמעות ועצבים על אמא ודמעות
הלוואי והשבוע הזה יהיה יותר טוב.
כל יום זאת הייתה מלחמה לבוא לבי'ס עם חיוך כי הצוות עוד לא מכיר את הצד הדכאוני שלי אבל זה לא ממש הלך לי
ואז כל פעם שהן שואלות אותי אם אני בסדר לחייך ולהנהן והן יודעות שאני סתם מהנהנת ואז ווצאפים בערב לראות שאני שורדת
וכל יום יותר מתיש מהשני, גם לילדים המסכנים שלי וגם לי. כמה התפרצויות שהשם יעזור להם. כמה מכות חטפתי ובעיטות. ביום רביעי פשוט רציתי לבכות ביחד עם שליו כי הוא היה ככ אומלל ומסכן והוא לא הצליח לצאת מהלופ שהוא נכנס לתוכו וצרחות וצווחות ונשיכות ופווו
קצת לנשום.
והתחלתי רשמית עם השיעורים הפרטניים שלי בחלילית ווהו! אני גרועה בזה אבל אני אשתפר בעז'ה. העיקר שהם נהנים
לפעמים אני מקנאה בילדים שלי. הם הולכים עם הרגשות שלהם עד הסוף. הם לא מתביישים לשמוח, לצחוק. ואם קשה הם נותנים לזה את כל המקום שהם צריכים. הם גאונים ברמות
הם מדהימים
הם יפים
והם מסכנים
ואני אוהבת אותם כלכך
אני כל הזמן חושבת שאם הם היו 'רגילים' הם בטח לא היו נותנים לעצמם לחייך כמו שהם מחייכים עכשיו ואז לא היינו זוכים לראות את הפרצופים היפים האלה, עם הצחוק המתגלגל
אולי הגדרת התפקיד שלי היא לעזור להם, אבל הם לימדו אותי ועזרו לי יותר משכל אחד אחר הצליח לעשות
ה' תודה שהבאת אותי לאן שאני נמצאת. תודה שעברתי את כל התקופה המגעילה הזאת בשמינית שלא התקבלתי לשום מקום שישבתי שבו יהיה לי טוב, שגרמת לי לשנות גישה ולהגיע לבדוק את איפה שאני עכשיו
והצוות המושלם הזה. ביום חמישי הייתה לי שיחת מחצית עם גלית. אני מאוהבת קשות
אני צריכה להתחיל להעריך את עצמי קצת יותר. אביגיל הזאת באמת בסדר בסה"כ
(הם אשכרה הוציאו בשר ויוגורט והתחילו לאכול את זה ביחד. גועל נפש
והילדים אכלו קציצות ועל השולחן היה גם פיצה ואז נוצר מצב שהייתי צריכה להביא להם פיצה אחרי שהשניה הם אכלו קציצות בשר והרגשתי פשוט נורא עם עצמי שעשיתי את זה. זה היה מבחינתי לעבור את הגבול. אולי הייתי צריכה לצאת להפסקה בזמן הזה
איכס איכס איכס ה' סליחה)
(ואם הוא לא היה נראה טוב זה באמת באמת היה הרבה יותר קל. והאובר מודעות עצמית הזאת. אופ)
אין לי חברות. ואני לא סתם אונרת את זה, באמת אין לי
אני לא שומרת על קשר עם אף אחת. נאדה
היה לי שבוע נאחס. ולא היה לי את מי לשתף בזה, פשוט שידע ויהיה איתי. כלום
וזה כואב כואב כואב
אני לבד וקשה לי עם זה
בסוף אני יודעת שאמצא ושיהיה. אבל גם אני צריכה לעשות ובליצור קשרים אני גרועה
אני יודעת להיות חברה טובה, אבל להגיע לשלב הזה קשה לי מאוד
וזה באסה
(עדיין לא התקשרתי. דפוקה)
שבוע טוב
