אוקיי, אז לקח קצת זמן,
לפני שבוע בערך אמרתי שאני עומדת לצאת מכאן.
והנה זה בא. מדלג ומקפץ על הגבעות...
רוצה לומר לכם תודה לכל אחד מכם, על השאלות שעוררו אותי לחשוב, הדעות שעוררו אותי להתווכח.
וסתם על דברים מחכימים ויפים שחידשתם לי.
אני יודעת שיש לי נטיה לומר לפעמים דברים באופן שלפעמים מעורר אנטיגוניזם, או לחילופין- הסכמה כמעט מלאה, ושניהם נובעים מאותו שורש.
אני לא נבהלת מאנטיגוניזם כמו שלמרות שזו דרך ההתבטאות שלי (שבכתיבה קשה יותר להבין אותה כמו שהיא באמת) אני מאוד לא אוהבת לפגוע, וזו אף פעם לא המטרה שלי.
אז אם פגעתי במישהו, אני שוב אומרת ומבקשת שלא יקח את זה אישית.
וסליחה.
אני חושבת שמכל הפורומים שיצא לי לראות, יש פה אנשים מדהימים ורגישים.
ווידוי
בכ"מ, אני אספר משהו אישי למי שבא לו לקרוא.
תמיד הייתי נחרצת, ותמיד הייתי דעתנית. (וטוב לי עם זה לגמרי, ואני אומרת את זה בשביל שמי שקורא, יחלק בין הדברים)
בתקופה האחרונה (לפני כמה חודשים טובים, יש תאריך מדוייק) גיליתי שבמשך שנים הייתי מבליגה וסולחת על כל דבר, ותמיד הייתי בעמדה הסולחת והמבינה, עד שזה היה ממש חלק ממה שאפיין אותי.
התכונה הזאת, עם כמה שהיא נראת טובה, יש בה צד שהוא מדחיק את עצמך לפינה והאחר תמיד יותר חשוב ממך.
כאחת שדוגלת ב"ואהבת לרעך כמוך- זה כלל, זו לא מצווה", הייתי חייבת לעבוד על זה קצת. כי תכלס, כשאתה טוב מידי לאחר וזה על חשבונך, אתה לא באמת טוב לא כלפיך ולא כלפי האחר.
החלטתי לעבוד על זה, לא להיכנס אוטומטית לנעליים של האחר, אלא להישאר בנעליים שלך. לא להבין תמיד את האחר ממקום של הבוגר האחראי (יש בזה גם משהו קצת מתנשא), אלא לדבר בגובה העיניים כביכול שמבין את עצמך לא פחות.
למעשה להרשות לעצמך אפילו להיפגע.
בפורום תמיד הרבה יותר קל מהרבה בחינות, ועבדתי על זה כאן בעיקר.
אני יודעת שלפעמים הגזמתי או הלכתי עם זה עד הסוף.
מטבע הדברים שכשאתה מחליט לעבוד על משהו, לפעמים אתה מאבד את הבאלנס. ולפעמים אתה חייב להרשות את זה לעצמך בשביל ללמוד ולמצוא את שביל הזהב.
אז סליחה שהחוסר באלנס הזה היה גם קצת בעזרת חלק מכם.
אם דיברתי באופן אישי, מי שזה לא יהיה, שיבין שזה חלק מזה, והאמת באמת זה שום דבר שצריך לייחס לזה חשיבות.
בכ"א, החלטתי שהמהלך יכול להסתיים, ובשביל לעזור לעצמי, אני יוצאת מכאן.
יש לי הרבה אמירות ואג'נדות, ואני יודעת שחלק מהן ידועות פה היטב,
אז למרות שהניסוחים והדרך שבה אני נוהגת לומר את הדברים משדרים משהו אחר לגמרי, (ואני מודעת לזה).
מותר לכם לגמרי לחשוב אחרת - אפילו בעיניי ואולי אפילו בעיקר בעיניי.
אבל "תארחו את הדברים במחשבה" שלכם...
בכ"א, אני רק רוצה לחזור לומר לבנות מה שהכי בוער בי, במקרה שהן קראו עד פה-
תכוונו בברכת "שעשני כרצונו" יותר מכל הברכות.
תהיו אתן, תהיו מה שהוא עשה אתכן.
הוא עשה אותך ממש ממש כרצונו.
והוא הרבה יותר גאון וטוב מכל בחור טוב ומושלם שמצפה ממך להיות משהו אחר.
יש בנו צד מרצה, והוא נובע מה"כרצונו" הזה. שזה מקסים, רק ש-
צריך לשים לב אליו ולכוון אותו למקום הנכון.
להקשיב פנימה, כי הוא נמצא בדיוק שם. בחלק המיוחד שלך, שהוא גלוי יותר ממה שהוא גלוי אצל אלה ש"לא עשה אותם אישה".
כשתדאגי לרצות רק את זה שברא אותך ועשה אותך בדיוק כרצונו, הגאולה תבוא.
היו שלום בינתיים, אחים שלי...
❤❤❤
נ.ב.
אני מוחקת את הסיסמה, אז מי שיש לו משהו לומר האישי, אפשר עד מחר...
לפני שבוע בערך אמרתי שאני עומדת לצאת מכאן.
והנה זה בא. מדלג ומקפץ על הגבעות...
רוצה לומר לכם תודה לכל אחד מכם, על השאלות שעוררו אותי לחשוב, הדעות שעוררו אותי להתווכח.
וסתם על דברים מחכימים ויפים שחידשתם לי.
אני יודעת שיש לי נטיה לומר לפעמים דברים באופן שלפעמים מעורר אנטיגוניזם, או לחילופין- הסכמה כמעט מלאה, ושניהם נובעים מאותו שורש.
אני לא נבהלת מאנטיגוניזם כמו שלמרות שזו דרך ההתבטאות שלי (שבכתיבה קשה יותר להבין אותה כמו שהיא באמת) אני מאוד לא אוהבת לפגוע, וזו אף פעם לא המטרה שלי.
אז אם פגעתי במישהו, אני שוב אומרת ומבקשת שלא יקח את זה אישית.
וסליחה.
אני חושבת שמכל הפורומים שיצא לי לראות, יש פה אנשים מדהימים ורגישים.
ווידוי בכ"מ, אני אספר משהו אישי למי שבא לו לקרוא.
תמיד הייתי נחרצת, ותמיד הייתי דעתנית. (וטוב לי עם זה לגמרי, ואני אומרת את זה בשביל שמי שקורא, יחלק בין הדברים)
בתקופה האחרונה (לפני כמה חודשים טובים, יש תאריך מדוייק) גיליתי שבמשך שנים הייתי מבליגה וסולחת על כל דבר, ותמיד הייתי בעמדה הסולחת והמבינה, עד שזה היה ממש חלק ממה שאפיין אותי.
התכונה הזאת, עם כמה שהיא נראת טובה, יש בה צד שהוא מדחיק את עצמך לפינה והאחר תמיד יותר חשוב ממך.
כאחת שדוגלת ב"ואהבת לרעך כמוך- זה כלל, זו לא מצווה", הייתי חייבת לעבוד על זה קצת. כי תכלס, כשאתה טוב מידי לאחר וזה על חשבונך, אתה לא באמת טוב לא כלפיך ולא כלפי האחר.
החלטתי לעבוד על זה, לא להיכנס אוטומטית לנעליים של האחר, אלא להישאר בנעליים שלך. לא להבין תמיד את האחר ממקום של הבוגר האחראי (יש בזה גם משהו קצת מתנשא), אלא לדבר בגובה העיניים כביכול שמבין את עצמך לא פחות.
למעשה להרשות לעצמך אפילו להיפגע.
בפורום תמיד הרבה יותר קל מהרבה בחינות, ועבדתי על זה כאן בעיקר.
אני יודעת שלפעמים הגזמתי או הלכתי עם זה עד הסוף.
מטבע הדברים שכשאתה מחליט לעבוד על משהו, לפעמים אתה מאבד את הבאלנס. ולפעמים אתה חייב להרשות את זה לעצמך בשביל ללמוד ולמצוא את שביל הזהב.
אז סליחה שהחוסר באלנס הזה היה גם קצת בעזרת חלק מכם.
אם דיברתי באופן אישי, מי שזה לא יהיה, שיבין שזה חלק מזה, והאמת באמת זה שום דבר שצריך לייחס לזה חשיבות.
בכ"א, החלטתי שהמהלך יכול להסתיים, ובשביל לעזור לעצמי, אני יוצאת מכאן.
יש לי הרבה אמירות ואג'נדות, ואני יודעת שחלק מהן ידועות פה היטב,
אז למרות שהניסוחים והדרך שבה אני נוהגת לומר את הדברים משדרים משהו אחר לגמרי, (ואני מודעת לזה).
מותר לכם לגמרי לחשוב אחרת - אפילו בעיניי ואולי אפילו בעיקר בעיניי.
אבל "תארחו את הדברים במחשבה" שלכם...
בכ"א, אני רק רוצה לחזור לומר לבנות מה שהכי בוער בי, במקרה שהן קראו עד פה-
תכוונו בברכת "שעשני כרצונו" יותר מכל הברכות.
תהיו אתן, תהיו מה שהוא עשה אתכן.
הוא עשה אותך ממש ממש כרצונו.
והוא הרבה יותר גאון וטוב מכל בחור טוב ומושלם שמצפה ממך להיות משהו אחר.
יש בנו צד מרצה, והוא נובע מה"כרצונו" הזה. שזה מקסים, רק ש-
צריך לשים לב אליו ולכוון אותו למקום הנכון.
להקשיב פנימה, כי הוא נמצא בדיוק שם. בחלק המיוחד שלך, שהוא גלוי יותר ממה שהוא גלוי אצל אלה ש"לא עשה אותם אישה".
כשתדאגי לרצות רק את זה שברא אותך ועשה אותך בדיוק כרצונו, הגאולה תבוא.
היו שלום בינתיים, אחים שלי...
❤❤❤
נ.ב.
אני מוחקת את הסיסמה, אז מי שיש לו משהו לומר האישי, אפשר עד מחר...
