תשמע, דבר ראשון אני לגמרי לגמרי מבינה אותך, וזה נשמע מאוד קשה בשבילך לחיות ככה.

אבל דבר שני אני מבינה גם למה המכתב הזה (למרות שרואים שהשקעת בו ונפתחת ושיתפת מעומק הלב) - לא תרם לשיפור התקשורת.

למרות שמצדך אתה פותח את מה שבאמת קשה וכואב לך, מבחוץ זה לגמרי יכול להתפרש כמו גיליון האשמה, וזה מסוג הדברים שנועלים אנשים ומכניסים אותם למגננה.

אל תתייאש. עצם זה שיש לך רצון ונכונות להשקיע בקשר זה דבר עצום, ואחרי כל ניסיון יכול לבוא ניסיון יותר טוב.

המלצה אישית שלי - לפני הניסיון הבא לפתוח את הדברים, חפש וקרא חומר על "תקשורת מקרבת". זה עשה פלאים בחיים שלי.

בהצלחה, צדיק!

זה היה אחרי שנפגשנו עם פסיכולוג-ביחד,

ותוך כדי הפגישה היא פלטה- שאין לה כוח אלי, 

הוא אמר- שאם זה המצב- אין מה לעשות,

אז בקשתי ממנה אחר-כך- שתגיד-

אם יש לה כוח- או לא,

כתגובה היא דרשה ממני- לעשות לה רשימה מסודרת-

מה הדברים שממש חשובים לי בקשר-

ואז היא תחליט ברוב טובה-

אם יש לה כוח אלי- או שלא [לא נשמע מזלזל?]

אז בכוונה ניסיתי לכתוב-כמה שיותר ברור.

[וכמובן? שעוד לא קבלתי תשובה ברורה]

כנראה שאתם צודקים-

שהיה אפשר לנסות בצורה יותר חיובית-

אבל כשזו רמת התקשורת-

אני הרבה פעמים מתקשה בעניין.

נ.ב. העיצה על תקשורת מקרבת- נראית לי מחיפוש ראשוני טובה- ותודה.

שכל ציפייה ורגש שלי-

מרגישים לה- כאילו אני מחייב אותה-

ושאם היא לא תמלא לי את-זה- 

אני אאשים אותה לעולמי עד.

בזמן שבעיקר מה שאני רוצה-

זה פשוט להרגיש את מה שקורה בינינו -וגם סתם בחיים-

גם  כשמדובר בדברים לא נעימים-

בלי לברוח מהם- [כפי שבחוויה שלי היא רוצה- שוב,

כנראה מהסיבות לעיל]

ובעדיפות גבוהה-

גם לקבל ממנה אמפתיה [לפחות בחלק מהמקרים].

אתה מובן. היא מובנת. הסתחררתם למערבטולת שהרבה זוגות נופלים אליה.

החדשות הטובות - יש איך לצאת מזה. באמת.

ו- סליחה, אני לא פסיכולוגגית אז אולי קטונתי ואני לא מבינה, אבל אני לא מצליחה לתפוס איך הפסיכולוג אמר שאם אין לה כוח אליך אז אין מה לעשות.

מה??

אין לה כוח = היא עייפה ממשהו. היא עייפה ממשהו=יש גורם כלשהו שמכביד ומקשה עליה. יש הרבה מה לעשות - לאתר את הגורם הזה, ולהעיף אותו מהחיים שלכם, בעבודת צוות!

ונשמע ששניכם גם יודעים מצוין מה הגורם... לפי מה שאתה אומר, אלה הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלך, שאיכשהו מגיעים לפתחה או מתפרשים אצלה כאיום על הצרכים הבסיסיים שלה (האשמה...)

נורמלי, שגרתי, מצוי - וניתן לטיפול. יש איך לשפר תקשורת. יש איך להגיע להבנה הדדית.

בהצלחה...

אני מכיר כמה פסיכולוגים שפירקו משפחות בהינף-יד, וללא סיבה באמת מוצדקת..

מדובר על פסיכולוג דתי?

זה א ר ו ך, מלא במקפים, רווחים, סוגריים שונים וכו'

המכתב מרגיש מתיש, וקשה להבין מה אתה בדיוק כותב, למרות שהרעיון הכללי שלא טוב לך מובן...

אתה יכול לתמצת את זה לכמה נקודות קצרות הרבה יותר בלי כל הערות הביניים

ואולי במקום לנסות לחפש במה היא לא מתנהגת טוב פשוט תנסו להנות לכם יחד

בהצלחה רבה!!!

כפי שכתבתי בתגובה השלישית,

כשאני מנסה לבוא לקראתה- היא הרבה פעמים מתעלמת,

וגם כשלא- היא נותנת לי תחושה-שאני מכריח אותה לדבר,

ולכן- כל מילה שהיא נותנת לי ברוב חסדה-

[גם אם היא מאולצת כנ"ל]

אני חייב לשמוח- ולא לצפות לעוד שום דבר,

[שוב, תמיד אותם בעיות חוזרים וצצים כמעט בכל מקום,

שאני חש- שאם אני מצפה למשהו

שלדעתה- הוא לא הגיוני-

מבחינתה אין לזה מקום]

סתם לעשות משהו נחמד ביחד, להנות זה עם זה, להתאוורר, לטייל...

בלי לחפור כ"כ הרבה בציפיות ובעיות ולהתפלסף

פשוט זה נדמה שאולי הרצון שלך לדון בדברים עד הסוף הוא זה שמתיש אתכם

שהיא רוצה שהכול יישאר- רק ברמה הזאת,

ואם לדוגמה- אפילו יומיים אחרי הטיול-

אנסה להעלות משהו לא נעים-

מבחינתה- נחזור אחורה-

וכאילו לא היה שווה כל מה שהתקרבנו,

במילים אחרות- היא מקבלת אותי- 

אם לא יהיו לי ציפיות שלא ינעמו לה.

צריך למצוא את הדרך להיתמך זה בזה בלי להשאיר זה את זה בתחושת עומס דרישות ואשמה...

נשמע שאתה מנסה (סליחה על הביטוי שוב) לחפור בדברים שונים מהעבר?

אני יכולה להבין את הצורך שלך בליישב דברים שהיו וכל זה

אבל גם ממש ממש מבינה למה זה נשמע פשוט מתיש מאד ומייאש

אולי כדאי להפנות את הדיונים, ובעיקר את המעשים, איכשהו יותר להסתכלות קדימה?

לאו דווקא קשור לעבר, 

לאין כמו אמא-

זה העניין-שאני לא מחפש שהיא תספק את הרגשות שלי-

אלא שלא תתנגד ותתעצבן על עצם קיומם.

ושלילי ועל הצורך לתקן?

קח לך תקופה שבה אתה חובש משקפיים ורודים ורואה רק טוב בזוגתך. תקבל אותה כמו שהיא.

כמו שאתה בעצם מבקש שהיא תקבל אותך עם הביקורת שלך.

איך אתה חושב שהיא מרגישה אם אחרי יומיים של טיול והתקרבות אתה חוזר להזכיר לה נשכחות?

אני יכולה להבין אותה. אם אתה חושב שאתה רגיש, מן הסתם היא רגישה הרבה יותר ממך ולא מסוגלת לחיות באקלים ביקורתי.

היא אומרת את זה בפירוש - אין לה כוח לזה.

וזה לא נקרא לשמור בבטן את מה שמציק, זה נקרא להעביר על המידות, להיות גדול, בעל עין טובה.

אחרת כלום לא ילך.

מקווה שזה בסדר ואם לא - סליחה.

נראה לי שאת לא מבינה מה נקרא "לא נעים" וכמה דברים עלולים להציק.

אני אתן לך משל:

תדמייני שזה עניין פיזי. תדמייני שהיא פשוט דורכת לו על הרגל כל הזמן.

לא כי היא רעה, סתם בעיית ראייה. היא לא רואה שהרגל שלו שם.

כשהוא אומר "אאוץ'" היא נלחצת - כי אין לה איך לראות את זה, ומה הוא מצפה ממנה, ומרגישה שהוא מאשים אותה וזה חסר מוצא והיא תמיד תהיה אשמה כי הוא כל הזמן טוען שהרגל שלה מכאיבה לו... ברור שזה מתיש ומייגע, אין ספק.

אבל גם מהצד שלו - להרכיב משקפיים ורודים... לקבל אותה כמו שהיא... כל זה לא מתקשר למה שקורה כרגע ש-אייי! היא דורכת על הרגל! כואב! ואסור לצעוק כי היא רק תפרש את זה רע... מה עושים? מה עושים?

זו המשמעות של 'לא נעים', וכשזה פיזי זה לא בהכרח כואב יותר מסוגים אחרים של 'לא נעים' - אפילו להפך.

אז להמשיך בתוך המעגל הזה לא כדאי, זה לא עוזר לאף אחד מהם. אבל להעביר על המידות זה לא מענה מספיק טוב כשיש משהו כל כך מכאיב בזוגיות. צריך בעבודת צוות למצוא לזה פתרון.

מוטב מראש לא לצאת לטיול. מוטב לפתוח הכל אצל פסיכולוג, כמו שהם אכן עשו,

וזה נשמע כמו שהפסיכולוג אמר - שאם אין לה כוח, אין מה לעשות.

אין לנו כאן את נקודת המבט של האישה, אבל משום מה התחושה היא שהדרישות ממנה גדולות מדי, מעיקות, המון ביקורת ושום התקרבות אמיתית.

לא יודע- למה אני לא מצליח לכתוב את התגובה אחריה

מסכימה עם ההסבר של המזדהה חוץ ממשפט הסיום

לא להתלות בכך שרק בעבודת צוות אפשר לפתור דברים. זה לחלוטין לא נכון.

בדיוק להפך, כמו שאנחנו רואים כאן - אם האישה לא מעונינת לטפל בבעיות, אז זהו? הכל אבוד?

לא. ממש לא.

קשיים בזוגיות נובעים הרבה פעמים מדינמיקה זוגית, לא כי אני לא בסדר ולא כי אתה לא בסדר, אלא כי משהו בדינמיקה בינינו חורק.

מספיק שאחד משנינו שרוצה שינוי - יעשה שינוי בעצמו, וכל הדינמיקה הזוגית תשתנה.

במקרה כאן - אתה הפותח - לא מרוצה, לא מסופק וזה אנושי, ומובן. אבל לדעתי ומתוך נסיוני בחיים - כיון שהמצב מפריע *לך* לכן גם אתה זה שצריך לקחת אחריות על השינוי. 

תתחיל להבין ולהפנים שגם בזוגיות הכי מאושרת בעולם לא תמיד בני הזוג יכולים למלא את מלוא כל היקף צרכיהם של בני זוגם. נסה לשחרר.. להבין, גם אם ההבנה הזו כואבת מאד, שאתה לא יכול לצפות מאשתך לתת את מה שהיא לא יכולה לתת.

חפש לך מקורות כח נוספים, חברים/רב/ידיד מבוגר/סוג של מורה דרך/יועץ שאפשר לשפוך אצלו את הלב, לקבל ממנו תמיכה רגשית בתחומים שבהם אשתך לא מסוגלת לספק לך את זה.

יש תחומים שבהם היא כן נותנת לך משהו? בקשר? בבית? בילדים אם יש לכם?

אתה מודה לה על מה שהיא כן נותנת? 

אם אתה מודה מן השפה ולחוץ זה לא נקרא להודות, כן? לעבוד על עצמך לראות, להכיר במה שהיא עושה, להעריך את זה באמת. ושמשם תבוא הכרת הטוב שלך

סליחה על האורך, יצא קצת מבולבל, מקווה שהועלתי במשהו

תודה על ההשקעה-שלך-

ושל כל המגיבים. החכמתם ועזרתם.

[אני עוד לא סוגר את הדיון,

אם יש למישהו עוד מה להוסיף- אשמח מאוד]

שאני מרגיש- שכל מילה שאני מדבר-

במצבים כאלו- רק מכבידה עליה,

ואפילו  כשאני מנסה לבוא לקראתה-

אני זוכה בדרך-כלל להתעלמות-

מה ששוב מעורר אצלי הרגשת השפלה וחוסר ודאות-

ואני מעוניין שתבין את- זה-

מה ששוב מלחיץ אותה, וחוזר חלילה...

להרגיש יותר בטוח (לא השפלה, לא חוסר ודאות). 

אם אתה רוצה לצאת מהפלונטר.

אני חושבת שהיא די מבינה. אבל לא מסוגלת לעזור לך.

תעזור אתה לעצמך ולשניכם אם תתמלא ביטחון עצמי.

וגם אל תדאג - ברוב המקרים זה משתנה בהמשך החיים. סביר להניח שזה לא ישאר ככה תמיד.

אנשים (נשים) גדלים, צומחים מבחינה נפשית ואישיותית. נשמע שצריך לתת כר לצמיחה. הרבה תמיכה מצידך ללא סייג.

זה מרפא לנפש.

לענ"ד זה השקעה שתחזור אליך בהמשך.

אנחנו נשואים 3 שנים

יש לנו ילד אחד ואני בהריון בחודש שביעי

בתחילת הנישואין הכל היה כיף

ולאחרונה עם העומס הכל נהיה קשה יותר

אני שוב ממליצה לכם בחום ללמוד תקשורת מקרבת.

נסחפתם למערבולת שהרבה נסחפים אליה, אבל לגמרי יש איך לצאת מזה ולחזור ליהנות מהזוגיות!

תודה על העזרה

בעיקר היה חסר את הצד שלי

והוא-אני מוצפת בקשיי ההריון ודאגות הלידה -וצריכה להסתדר עם הבכור

וגם הוא ברגע שמגיע הביתה זקוק לכל הדברים שכתב והרגע

ואני כל הזמן שומרת על הקירות שלא יפלו עלי

אני בסדר עדיפויות כל הזמן ובשרידות למול כל המטלות

וכל הזמן מלווה אותי תחושת חוסר הצלחה-מה שאני לא אעשה לא טוב-אף אחד לא מרוצה

אז ככה אני כבר אומרת אין לי כח ודי.

אני משתדלת לדאוג לעצמי לחברה ולתעסוקה ולכיף וזה מה שמציל אותי

בהתחלה|(ההריון) היתי מתמסרת לכל המטלות והדברים והיו רגעים שחשבתי שאני מתה-או נחתכת לחתיכות או מתאבדת אין לי אפשרות לעמוד בכל הדברים הללו.

והרשימה העצימה אותם-ביקשתי ממנו שיכתוב מה הוא רוצה ממני ואבדוק אם אני יכולה-אם לא אז אני לא יכולה לתת לו וחבל שיתגרש ממני ויתחתן עם מישהי שיכולה לתת לו את זה -זה צרכים בסיסים שלו

ולכן הפסיכולוג אמר שאם אין כח אז מה לעשות?והרשימה שקיבלתי היתה לא ברורה ולא עזרה לי במטרה היא רק מאוששת לי שהוא לא מבין אותי והציפיות מוגזמות.

ביקשתי אח"כ שיקח את המכתב ויקח ממנו משהו אחד יתרגם למעשי ובקשה לפעם ביום לעשות

לדוג' חשוב לי הקשבה ואמפטיה תקשיבי לי 5 דקות ותגיבי תגובה אימפטית כמו-1234-אך הוא לא ענה ע"כ.אני לא מסבירה לו בפירוט את זה כי הוא לא כ"כ מקשיב (בהרגשה שלי-בעקבות נסיונות עבר-וגם כשכן לוקח אותי בצורה מרובעת-את אמרת ככה-לדוג' את אמרת שבבוקר זה יותר נח לך לדבר-נכון אמרתי אבל זה לא אומר שזה באמת ככה  כל יום ואם הילד התעורר אז זה קשה לדבר-הוא לא שם לב לזה אלא שקוע בהרגשות של עצמו ובצורך שלו לדבר-ככה אני מרגישה)

סוף מעשה הדברים מורכבים נורא-ועומס החיים לא מרחם עלינו-גם אם ניקח נופש(ואין לנו כסף)-רק לצאת מהמטענים והמרירות יקח את כל הנופש.

יצא לי ארוך נורא-אשמח להשתתפות.יותר מעיצות אבל גם הם יועילו-אם יגיעו מהבנה.

תודה לקוראים

שינית את כל התמונה!!

נשמע שאת מתמודדת עם נתונים לא פשוטים בכלל.

(כאילו שיש כזה דבר חיים פשוטים למישהו, כולנו חיים במרוץ...)

את בעצם מתארת מצב שבו אין לך בכלל את פניות הדעת והמחשבה להקשיב, להכיל ולהביע אמפטיה.

נראה לי, שהעזרה הראשונה הבסיסית שתציל את המצב, היא להוריד ממך עול.

איך? - אני לא מכירה את נתוני החיים שלכם.

או שבעלך ייקח על עצמו לעשות חלק מהמטלות בבית (במסגרת השעות שהוא נמצא בו),

או שתמצאו דרך אחרת להקל מעליך, כמו:

• לקנות אוכל על מנת לחסוך עול של בישולים, או לבשל כל פעם אוכל לשלושה ימים, להקפיא ולחמם כל יום
• להשתמש יותר בכלים חד פעמיים על מנת לחסוך עבודה בשטיפת כלים (אולי ממילא זה מה שאתם עושים)

אני אעצור כאן כי לא מכירה את החיים שלכם.

נראה לי שאחרי שירד מעליך עול, ותהיה לך יותר פניות הדעת וממילא גם כוח נפשי,

המצב ישתנה מעצמו.

מעבר לכל זה, נראה לי שכדאי לבעלך ללכת לטיפול רגשי, זה בטוח יעזור לו כלפי עצמו וגם כלפיך.

הרבה הצלחה לשניכם ומאחלת לכם שתמצאו את שביל הזהב והקשר יתרומם רק למעלה.

בעיקר חסר ההשתתפות בעול כי הורדתי מעלי דברים

אבל ההרגשה היא של חוסר מוצלחות אני מתוסכלת כי אני רואה שהוא דיבר רוב השירשור על עצמו

ואפילו שכח לספר על הקושי שלי בהריון והילדים

אני באמת צריכה לדבר איתו על זה

אם בעקבות הדברים שהעלית התחדד לך משהו, אם תרצי לשתף עוד, אני מקשיבה.

אבל מרגישה שחפרנו כאן

יש לך רעיון אחר?

ו-תודה

מה הכוונה 'מרגישה שחפרנו כאן'? לא בטוחה שהבנתי.

את מתכוונת שאולי זה מפריע למשתתפות הפורום אם השרשור הזה ימשיך לתפוח?

אם זה החשש, הסירי דאגה מלבך.

אבל אולי בעיה אחרת שמפריעה לך לכתוב?

התפיחה שלו

וגם החשיפה האישית.

וגם לא יודעת מה להוסיף?

לכתוב שוב שכוונות שתינו טובות אבל אין לנו מוצא מהסבך?

אני חושבת שאם הוא יהיה פחות עמוס רגשית הוא יצא ממעגל הקושי הזה

וככה אני אוכל יותר להתיחס אליו והוא לעזור לי

כל הרשימת ציפיות הזו היא נצרכת מצידו אבל גדולה עלי.

איך יוצאים מזה?לא יודעת?

בא לי שאבא שלו-או סמכות יראה לו איך להתנהג.אבל הוא לא רוצה (האבא והבן)

וטוען עלי שאני הולכת לפסיכולוג בתור גננת.

ועוד משהו שמפריע לי-חשש שמא הוא יתעצבן עלי שכתבתי דברים מסוימים כאן

(למרות שאישר לי)קשה לי שהוא צוחק עלי-שאני צריכה אנשים שיגידו לי מה לעשות

כשהיו לנו קשיים זוגיים ונזקקתי לעזרה חיצונית, הגעתי למסקנה - ושכנעתי את בעלי - שמוטב שהשיחה שלי עם הגורם החיצוני תהיה מחוץ לטווח אוזניו ועיניו. כן סיפרתי לו אחר כך תובנות, דברים שעלו - אבל דגש גדול על האחר-כך. כי בזמן אמת, כדי להיעזר באופן יעיל אני חייבת להיות חופשייה להתבטא ללא חששות וצנזורה.

ההסתרה-בהסכמה הזאת לטווח ארוך שיפרה את הפתיחות והכנות בינינו, כי עזרה לי לצאת ממקום של קושי.

אם העיקרון הזה מקובל גם עליכם, תוכלי לפנות אליי לשיחה אישית במסר (את יודעת איך?)

להדגיש - בניגוד למי שאני נעזרתי בה, אני עצמי אינני מטפלת. כל מה שיש לי להציע לך הוא זוג אוזניים ואהדה. אבל מהם - מלוא חופניים.

אני מאמינה שטוב לאוורר את הדברים.

את כרגע בהריון, את תשושה את עייפה. את סוחבת משקל יתר, את מגדלת ונושאת תינוק בתוך גופך, כל רגע 24 שעות ביממה.

אני פונה רגע לפותח היקר, שנגע לליבי מאד ומאד הבנתי אותו בהרבה דברים.

בעל יקר: האם חשבת מה המשמעות הדבר להיות בהריון??? דמיין לעצמך את עצמך הולך עם תינוק כל הזמן כל רגע עליך. יותר נכון- בתוכך, ואתה האחראי היחיד עליו בעולם. איך אתה היית מרגיש? תאר לעצמך את עצמך נושא את התינוק הנ"ל כשמערכות גופך בעובדות בשיא היכולת כמו לאחר ריצה ארוכה.. זה המצב הפיזי האובייקטיבי של אשה בהריון. 

האם היית מסוגל להיות קשוב כ"כ לאשתך? אפילו כעת קשה לך לראות אותה בקשייה, ואתה לא בהריון???

לכל זה מווסף העול של גידול הילד הגדול ב"ה, והאחריות על הדברים המעשיים בבית, שאני מבינה שהם יותר על כתפי אשתך. 

האם כל זה איננו מהווה גורם שמונע אפשרות אמיתית לתת לך את מבוקשך ביחס כ"כ מכיל ומחבק?

למעשה מדרך העולם שכעת תורה להיות החלשה והנזקקת בקשר. זה הזמן שבו אתה נדרש לתת יותר מתמיד, להיות קשוב יותר מתמיד. להיות קשוב לצרכים שלה, לא שלך. והצרכים שלה נשמע שהם יותר מעשיים ופחות ברמה של דיבורים. זה הצורך שלה לא שלך.

אני חושבת ששניכם צריכים לקחת נשימה ארוכה ולומר לעצמכם, שבע"ה המצב זמני.

האשה עם כל הרצון הטוב, לא נמצאת כרגע במצב שמסוגלת לעשות שינויים. ואני לא מבינה למה הפסיכולוג לא האיר את עינכם לכך.

הריון זה מאד זמן של התכנסות נפשית

תגידו לעצמכם לנסות לעבוד על הזוגיות חצי שנה לאחר לידה.

עד אז כל אחד ינסה למצוא לעצמו את מקור הכוח שלו מחוץ לזוגיות: חבר/ה פעילויות פנאי אהובות. ואולי אפילו טיפול פסיכולוגי לבעל לבדו שיעזור לו לצלוח את התקופה הקשה.

כמובן לא להזניח את עצמכם כזוג בתקופה הזאת. אבל להתמקד במה שאתם מסוגלים ואואהבים לעשות יחד:

לאכול יחד ארוחת ערב על הספה. לצפות יחד בסרטים/סדרה (אם אתם נוהגים לצפות) לשחק יחד משחקי קופסה! זה כייף גדול, אל תבחרו משחק תחרותי מדי! לפתור יחד תשבצים, ללכת לטייל על החוף בלי נעליים, ועוד ועוד... 

תנסו להתמקד עכשיו בה כן ניתן לעשות ולהיות יחד. (להיות יחד פיזית אולי קצת קשה לאשה בשלב הזה של ההריון.. אז כמובן חשוב לא לוותר לגמרי, אבל להתחשב במצב המיוחד)

תשננו לעצמכם בראש שזה זמני.

גם אחרי הלידה זה לא זמן טוב לנסות לעשות שינויים במערכת הזוגית.

בעל יקר: תקח על עצמך להיות משען ועזר לאשתך בתקופה הזאת ולא לנסות לשנות אותה. להיות שם עבורה. אני בטוחה שזה יעזור מאד להתחשב בצרכים שלה, כשהיא תתחזק.

אבל קחו בחשבון לפחות חמישה חדשים לאחר לידה שהם זמן רגיש.

המון הצלחה וברכת ה' עליכם!

באמת מענין על הפסיכולוג-הוא מאוד שויוני ולכן אולי לא הכניס את זה.

א. אני רוצה אכן לעזור לה- ולהיות משענת-

אבל כשאני יוזם מחוות- בדרך- כלל אין לי שום מושג-

אם נהנתה מהם- או שאין לה כוח לקרבתי.

[כמו שקרה הרבה פעמים לאחר מעשה].

ב. אני מסכים ומודע לכך- שהריון זה זמן מיוחד-

אבל מבחינת הבעיות בזוגיות-

אני חש שלא נוצרו דברים חדשים-

אלא דברים שהפריעו מהתחלה- וניסינו-

[שלא בחכמה] להתעלם מהם- הגיעו לפיצוצים-

ולכן לא הזכרתי את נושא ההיריון,

לא בגלל שזה לא רציני-אלא פשוט-

כי יש פה פצעים מתחת לפני השטח-

שהיו מההתחלה- ועכשיו- אין מה לעשות-

יוצאת המוגלה- בין אם נרצה- ובין אם לא..

דע לך שאשה חכמהשהיתה שותפה פה בפורמים (יוקטנה) אמרה לי פעם, שלהריון יש נטיה להאיר על המקומות שזקוקים לשיפור בחיינו. זה זמן של התחדשות כ"כ גדולה שהרבה דברים צפים.

אבל מאידך זה לא זמן טוב לטפל בטיפול שורש בכל אותם דברים. בדיוק כמו שניתוחים פיזיים לאשה הרה, ידחו לאחר הלידה, אלא אם כן יש בהם פיקוח נפש, כך אותו הדבר בניתוחים לנפש או למערכות יחסים.

אז אם אתה מרגיש במצב של פיקוח נפש- לך לטיפול! לבד בלי אשתך, כדי לקבל כוחות כדי לעבור את התקופה עד שאשתך תתאושש מהלידה (ולא פחות מחמישה ששה חודשים...)

ומאידך תתמוך בה! אם אתה לא מקבל פידבק, אני מציעה שתציע עזרה: יקירתי אני מעוניין להקל עלייך כי את כ"כ עמוסה ומשקיעה בבית בילד וכמובן בתינוק שבבטן  מה את רוצה שאעשה עבורך?

התשובה יכולה להיות החל משטיפת כלים, וכלה במסאז' לכפות הרגלים (שזה דבר מדהים בהריון ובכלל..)

וכמובן אשה יקרה לא לשכוח להודות ולומר כמה המחווה שבעלך עשה עבורך, עזרה לך.

אני חוזרת על ההצעה לעשות דברי כפים יחד, אפשר לקבוע נניח 3 פעמים בשבוע שעושים משהו יחד, וכל פעם מישהו אחר בוחר את הפעולה...

בקיצור, אם להשתמש במשל שהבאת, אני מציעה שתנקז את המוגלה במקום אחר, ותשדל בבית לשים תחבושת ולהיות בעיקר נעים ונחמד. 

כמובן בל נשכח שההריון עובר במקביל גם עליך! גם עבורך זאת תקופה לא קלה! ולכן על אחת כמה וכמה אין זה הזמן הטוב לטיפול זוגי, אלא אם כבר לטיפול תמיכתי עבורך.

הרבה הצלחה לשניכם1

אל תאמרו לעצמכם מילים קשות כמו 'זה לא ילך' ו'אנחנו לא מתאימים'.. בע"ה בנחת וברוגע, תעברו את הלידה, תתאוששו כולכם, התינוק/ת יגדל קצת, תהנו ממנו/ה בע"ה, וכשתהיו מאוששים יותר תפנו לטיפול עמוק יותר.

בהצלחה רבה! אתם נשמעים זוג מקסים

את ממש מבינה.

איך?למדת את זה או מנסיון אישי?

ו

אני לא מגיבה לו על מה שעושה לי טוב הרבה פעמים באמת

גם בגלל העומס והקושי.גם בגלל שהוא כזה מחכה לזה וכאילו אוי ואבוי אם לא אחמיא לו-פעם הבאה לא יעזור וקרה ככה.

וגם הוא מבקר את מה שאני אומרת ומוסיף את מה שהוא רוצה לשמוע-לדוג' אני: תודה רבה לך-הוא:ישר הוא נכנס לתוך דברי נכון זה עזר לך?נכון אני בעל מקסים?אני לא אוהב שאת לא מחמיאה עלי.תגידי לי כמה אני טוב ולא כמה אני מעצבן ואין לך כח אלי..

הוא צודק אבל מה שהוא אומר נכנס לי בתור ביקורת עלי-וזולל לי את שארית הכח והרצון שהיה לי באותו רגע.כאילו מה אני צריכה גם לחשוב אלף פעמים לפני כל דבר.איפה הרגש הפשוט למה מכל דבר לעשות סיפור.תראה אני מודה לך .תקבל את זה ושלום.(הוא הרי כ"כ צמא לזה)

בוא נעבור הלאה.

אני באמת מקווה שהוא יטפל בעצמו באמת שאין לי כח גם לכל המוגלה עכשיו

הגם שהרבה קשור לעבר שלו ולא אכחיש שגם שלי-כמו שכתבו פה אני לא אוהבת שמאשימים אותי.

צר לי, כל כך כואב לי לקרוא...

אם אכן התגובות של בעלך הם בסגנון שאת מתארת, אז הוא צריך, חוץ מטיפול רגשי, גם ללמוד תקשורת בונה.

כשאשתך אומרת לך תודה רבה, זה המקום והזמן להגיד לה תודה וכמה אתה אוהב מחמאות,

(ובלי להוסיף מחמאות משלך כמו נכון אני בעל מקסים?) וזה ממש לא המקום והזמן להזכיר לה כמה אתה שונא ביקורת ממנה!!

היא אמרה תודה רבה - תענה: בשמחה, יקירתי!! כיף לקבל ממך פידבק.

זה ממש נשמע שאתה מנצל כל שיחה להזכיר לה את המגרעות שלה.

ברור שאין לה כוח לכלום.

ביקורת, באופן כללי, היא נשק שצריך למעט את השימוש בו כמה שיותר.

אף אדם בעולם, גם בריא כמו שור ובלי קשר להריון, לא יכול להתמודד עם ביקורת כל הזמן!!

זה ידוע בתורת הפסיכולוגיה, שביקורת היא אחד הדברים הכי הורסים שיש.

אתה צריך ללמוד להשתמש במילים חיוביות בלבד.

גם כשמשהו מציק לך, יש דרכים חיוביות להביע את זה.

לך תלמד תקשורת בונה, ברצינות, זה ממש קריטי.

גם הוא חיפש תמיכה מאנשים אחרים לא?

וגם הוא התלונן שאת צוחקת על דברים שהוא פותח לפניך לא?

אני כבר מבולבלת...

שלא יגידו לו מה לעשות

למעשה הוא חיפש שיצדיקו אותו לדעתי

יכולת ההפרדה הזאת היא היא ההכלה האמיתית.

כאן זה מוסבר מאוד יפה - אמנם בהקשר ליחסי הורים וילדים, אבל בעצם רלוונטי לכל מערכת יחסים.

הרימון חוסם לי את הקישור

וברגע שאמרת "יחסי הורים ילדים" אני ממש רוצה לקרוא את זה

אני מרגישה קושי רגשי עם אחד הילדים שלי, ילד שיש לו רעב רגשי יותר מהאחרים וקשה לי מאד למלא את זה. הקישור הנ"ל יכול לתרום לי?

הכותבת היא בשמת_א מאתר 'באופן טבעי'.

************

ה"הכלה" היא שם קוד להתנהגות הבאה:
את מפרידה רגשית בין ההתנהגות של הילד שלך והרגשות של הילד שלך - לבין ההתנהגות שלך והרגשות שלך.
מאוד ברור לך בתוך כל הגוף שלך, מה "הוא" ומה "את".
למשל, אם היא נופלת ובוכה - הבכי שלה נשאר מבחינתך אצלה, ואת אדם נפרד ונבדל, מוכנה לבדוק אם היא זקוקה לנחמה, או תיכף תירגע לבד ותקום, או זקוקה לטיפול עכשיו, או כל תגובה אחרת ההולמת את המקרה הספציפי שבגללו היא בוכה עכשיו ברגע המדוייק הזה.

מי שאינו מסוגל להכיל, אלה המבוגרים, שהילד בוכה והבכי הוא לא "של הילד" אלא מהדהד להם בתוך הגוף שלהם את כל המצוקות הבלתי פתורות שלהם, את כל הבכי והכאב שלהם מהילדות ועד היום, והם שוכחים לגמרי את הילד, הקיים, זה שמולם, ומתמלאים כל כך בכאב שלהם שהם מעוורים ומסונוורים ולא רואים ממטר, ומתוך הכאב והעובדה שמעולם לא ניחמו אותם הם מגיבים קשה לילד: או ב"לא קרה כלום!" שמנסה לטאטא את הבכי וגורמיו, או ב"תפסיק לבכות!" זועם, או בכל השיטות שפשוט מוחקות את הילד, מתוך חוסר מודעות לעירבוב שקורה בין הרגשות של הילד לרגשות שלהם.

הבכי הוא רק דוגמא קלה. ההכלה מדברת על כל רגש שעולה אצל אחר, מתוך השאלה האם אנחנו מגיבים לרגש של האחר מתוך שלווה ומתוך מודעות, בחירה ופוקוס בגוף שלנו שמפריד בינינו לבין האחר, או האם אנחנו מגיבים לרגש ממקום לא נקי, לא מפוקס, תגובה אוטומטית וללא מודעות ובחירה, כי הרגש מייד מציף לנו את הרגשות הכואבים שלנו שמציפים אז את כל הגוף שלנו ומתוך מה שהם מעוררים בתוכנו, אנחנו מגיבים כלפי האחר (לרוב, למרבה הצער, תגובה לא מתאימה, שמשפילה, מקטינה, מעליבה או מזניחה את האחר).

עכשיו, יש גם "תחליף להכלה".
כלומר, ההורה מאמין שהוא "מכיל" אבל בפועל זה לא מה שהוא עושה. או שהוא באמת מכיל למשך זמן מוגבל, וברגע מסוים מפסיק להכיל (זו מסוגלות רגשית, זהו אחד הכישורים הרגשיים שעלינו לפתח, ושרוב הסיכויים שמעולם לא לימדו אותנו אותו בילדות אלא להיפך - ולכן אין להתפלא שרובנו הגדול אינו מסוגל רגשית "לבצע הכלה" ליותר מכמה שניות או כמה דקות), אבל לא מזהים את רגע המעבר, ועוברים מ"הכלה" ל"הקרבה", והרבה פעמים, שוב למרבה הצער ובלי כל כוונה רעה, רק מתוך חוסר שליטה - עוברים מ"הקרבה" ל"תוקפנות" כלפי האחר.

לרובנו קשה להגיד "לא מתאים לי" בלי כל האשפה הזאת של האשמה והקורבניות וה"אוי אסור להגיד לא לילד".

הרבה לוקחים את הרעיון של חינוך_ללא_כפייה‏ לכיוון שגוי, של הפיכת ההורים לסמרטוט. ולא בזה מדובר.

קשה מאוד ללמד הורות דרך האינטרנט, בחיי. אני רוצה להיות שם בסיטואציה ולהגיד לאותה אם (או לאותו אב שזה קורה לו, ויש כאלה, קראתי אותם פה): עצרי! את מרגישה בגוף שלך איך את מקריבה? את מרגישה שאת לא "מכילה" ולא נעליים אלא "סובלת בשקט כי את מאמינה שצרכי הילדה קודמים ואת מבלבלת באופן אנוש בין הצרכים של הילדה לבין מצוקה של הילדה"?
המצוקה של הילדה לא באה מזה שהיא רוצה משהו ואין, או שקרה לה משהו. המצוקה הזאת, שגורמת לאמא לסבל, היא "אמא, תהיי אמא שלי! אל תהיי קורבן! אמא חלשה מפחידה אותי!"
קשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חזקה" כי זה עלול להתפרש כמו "תצעקי על הילדים!" או "תפקדי עליהם בתקיפות והם ייכנעו!" וזה ממש לא מה שאני אומרת. ממש לא!
(כתבתי "גמרנו! מספיק ודי!" בדף ילד_שאף_פעם_לא_די_לו‏, ואחר כך הבנתי שזה עלול להתפרש ממש הפוך  )

וקשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חלשה" כי זה משהו שמוכרחים להרגיש מבפנים, שאת מרגישה לא ראויה מול הילדים שלך, שאת מרגישה אשמה כשאת לא רוצה שידרכו עלייך.
בעולם של הטועים ב"הכלה" יש רק קורבן או תוקפן.
קשה להסביר, כאשר יש רק שתי אפשרויות: "אמא קורבן" או "אמא צועקת" (או מאיימת בסטירה, או חוטפת מהיד). אין עולם שבו כל אחד שם את הגבול לעצמו איפה שמתאים לו, וראוי לו, ולא מאפשר לאחר לדרוך עליו ולעבור על הגבולות שלו.

פעם כתבתי למישהי, אחרת, קטע כזה (אני שוב מצטטת מתכתובת אישית, אז סליחה שאני מעלימה פרטי רקע):
אסור ללמד ילדים שאמא היא סמרטוט.
או אולי אגיד את זה יותר חד:
הברירה שהיתה לך בנשמה היתה או "ילדים מושתקים" (אמא כועסת, לא מרשה, הכל אסור, אין חופש, אין חדוות חיים) או "אמא קורבן".
אני מדברת על יציאה מהדיכוטומיה הזאת לארץ אחרת: זאת שיש בה התחשבות וכבוד וגבולות לכולם.
לא הילדים קורבן ולא האמא קורבן. כל אחד שומר על הגבולות שלו, מתוך כבוד והתחשבות.
את מתחשבת עד המקום שזה פוגע בך, ושם את לא מאפשרת.
ולא כמו ההורים שלנו, המסר הוא לא "אתה מפריע" ו"איך אתה מתנהג" וכל ה"אתה ילד רע" האלה (לא אישית, אבל בערך) אלא משהו אחר:
"כי זה לא נעים לי".
"כי אני סובלת".
"את יכולה כרגע כאן אבל לא שם".
"כי זה לא מתאים לנו, לאבא ולי".
להתחשבות ולכבוד ולקשב לרגשות יש שני צדדים: לא רק להתחשב בצרכים וברצונות של הילדים, אלא באותה מידה בשלך.

זה היה נאום ארוך על "הכלה" ועל "פסבדו הכלה" (יעני, קורבניות).
מקווה שיצא ברור, לא בטוחה, אבל בכל מקרה, שיהיה דף על זה ואפשר יהיה לדבר!

קראתי פעם תרגיל מעניין לחידוש הרומנטיקה - הוא בנוי על העקרון ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (למרות שמי שכתב את התרגיל הוא לא יהודי בכלל והוא הגיע למסקנת חז"ל מתוך מחקרים פסיכולוגיים מודרניים) 

בשלב הראשון אתה מכין רשימה של פעולות או מחוות של אהבה שאתה יכול לעשות עבור אשתך

אתה יושב עם עצמך ועם דף ועט.

רושם בראש הדף את המשפט "אם היה לנו קשר נפלא והייתי חש עכשיו מלא אהבה לאשתי הייתי _____"

את המשפט הזה אתה משלים ב 10 עד 20 אפשרויות שונות. וזו הרשימה שלך

בשבועיים הקרובים אתה מבצע כל יום 2-3 פרטים מהרשימה

אחרי שבועיים אתה מעריך את מצבך מחדש.

א. אני רוצה אכן לעזור לה- ולהיות משענת-

אבל כשאני יוזם מחוות- בדרך- כלל אין לי שום מושג-

אם נהנתה מהם- או שאין לה כוח לקרבתי.

[כמו שקרה הרבה פעמים לאחר מעשה].

ב. אני מסכים ומודע לכך- שהריון זה זמן מיוחד-

אבל מבחינת הבעיות בזוגיות-

אני חש שלא נוצרו דברים חדשים-

אלא דברים שהפריעו מהתחלה- וניסינו-

[שלא בחכמה] להתעלם מהם- הגיעו לפיצוצים-

ולכן לא הזכרתי את נושא ההיריון,

לא בגלל שזה לא רציני-אלא פשוט-

כי יש פה פצעים מתחת לפני השטח-

שהיו מההתחלה- ועכשיו- אין מה לעשות-

יוצאת המוגלה- בין אם נרצה- ובין אם לא..

ולא בדווקא למה שאת מציגה,

[אם כי- זה נכון- שאני גם אוהב רגשות-

אבל לא זה התביעה והכעס שלי עליה-]

דוגמה משקפת ויומיומית-

בימים האחרונים- היה ערב אחד-

שרציתי להתקרב אליה קצת-

ולתמוך בה- אז ליטפתי אותה ואמרתי לילה טוב-

היא ישר קפצה- והעיפה אותי,

אמרתי לה שנפגעתי, [וזהו- רק רציתי שתבין שנפגעתי]

והיא התעצבנה- ושאלה- למה אני נפגע? [במנגינה מאוד מאשימה]

כשזה התקשורת-הקבועה- אני לא חושב- שזה עניין של רגשות-

חזקים או לא חזקים- אלא פשוט להכיר בכך שיש עוד בן-אדם-

ותו לא, תתקנו אותי אם אני טועה

היתי באמצע לנסות לישון ונראה לי שלא מצאתי תנוחה או משהו(מוכר?)

ואז פתאום הוא דיבר והתקרב אלי ונבהלתי.

ואז הוא שאל את לא רוצה?ואני כן תעזוב אותי אני רוצה לישון.

אח"כ בבוקר הזכיר לי את זה וציפה להתנצלות ולהכלה כרגיל

(כן-ואני שומעת את הילד מתעורר ובראש מכינה אוכל וכו')

ולא היה לי כח לזה-והוא

אני נפגע מזה כשאת מעיפה אותי ככה ואני לא יכול להתקרב אליך יותר

אוקי סבבה.מבינה את זה אבל יש איומים בקול שלו-תדעי הוזהרת את מגיבה לי ככה את מרחיקה אותי.

ואז נהיה רחוקים ואני פגוע ממך.

אם יש לכם רעיון מה להגיד לו-ב2 שניות לחוצות בבוקר.

אשמח.

תודה לכם

הוא לא פנוי לשמוע אותי ומה שאגיד יפול על אוזנים ערלות

הוא מוצף בהרבה רגשות אחרים וחייב קודם כל שישמעו אותו.

ואז יתנו לו אמפטיה.ובקיצור כל הרשימה הארוכה מלמעלה

תכיני בלילה אוכל.ועוד מגוון הצעות

פעם אחת כשהציע את זה אמרתי לו ברצינות

נמסור את הילדים לאימוץ-ואז אני אהיה איתך לבד

לא נראה לי שהוא נבהל

באיזה שהוא מקום הוא מקנא נורא

ובעצם רוצה שאבחר בו ולא בהם(למה צריך לבחור מישהו  מבינהם בכלל?)

אני רציתי אבא ואמא שבשותפות מטפלים בילדים.ויש לי במקום זה 3 תינוקות

הוא טוען שמה שמפריע לו זה שבהתחלה התמסרתי רק אליו כשנולד הראשון-השקעתי בו ועזבתי אותו

בקיצור עכשיו אני גם אעשה ככה בטח.

אין לי כח ללדת ככה זה מעצבן שונאת את זה.למה צריך לבחור?למה?

אני רוצה זמן וכח לכולם ואין.

כרגע ראיתי שאם לי אין זמן לעצמי אז אין כלום ואני שורדת ככה.

מודה שיש לי קטע חד מוקדי-אבל זה אני עושה דבר אחד בשלמות ואז עוברת לשני

רוצה להשתפר בזה אבל לא בכח בקצב שלי.

זה בדיוק מה שחשבתי קודם. שזה עוד ילד קטן שרוצה צומי. אבל כתבתי ומחקתי אמרתי כולם יתנפלו עלי פה שאני רק מסכסכת!!

אבל אני שיא המבינה אותך!!

מה שנשמע שהוא בכלל לא בעניין היה להביא עוד ילדים וזאת את. או שככה החיים גילגלו

אולי לא הרבה יאהבו את העצה שלי. אבל כן אין לך בררה. אחרי הלידה הזאת תעשי אולי הפסקה של כמה שנים טובות(אולי 5 שנים לפחות) בשביל לשקם את הזוגיות ולהחזיר את החיים ולתת לו צומי.. (מה אפשר לעשות...)

לא לכל המשפחות מתאים לשני הצדדים הרבה ילדים . לא לכולם מתאים לוותר על הזוגיות ועל חייהם בשביל הילדים. אין לך כל כך בררה. בעלך לא בקטע של לוותר על החיים שלו ועל הנוחות שלו ועל היחס מאישתו בשביל ילדים ומשפחה

רק עכשיו.התחיל לעבוד(לכן הוא מצפה כ"כ להערכה כי לקח על עצמו את העול הכספי)

לא היה איכפת לו עוד ילדים.(מה זה אומר??)אני רציתי מניעה אחרי הלידה הקודמת ולקחנו כשנה עד שנתקענו בלי בליל טבילה סיפור הזוי.כתבתי את זה כאן בעבר.

וככה גילגלו משמיים-לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה שנכנסתי להריון.היה לי מחשבות רציניות על הפלה

וכל הזמן אמרתי לו 2 ילדים מה יהיה???

ובאמת חשבתי לעצמי גמרנו זה הפעם האחרונה בלי נדר.

אני האנונימית שכתבה לו על הדוגמא הזאת שהוא טועה בגדול

וכשאני קוראת אותך זה עוד יותר מתחזק לי

תביני - הפתרון שלך זה לא מה תגידי לו ב2 שניות לחוצות בבוקר

הבעיה היא עמוקה יותר

המקסימום שאת יכולה להגיד לו שאת מוכנה לקבוע זמן שבו תדברו על זה שיחה של ממש.

אבל אני הכי מזדהה עם מה שמישהי כתבה לך למעלה שהיא למדה לשחרר, להבין שהיא לא יכולה למלא את כל מבוקשו וזה גם לא תקין ככה, את אשתו את לא הפסיכולוג שלו. את צריכה להיות עקבית עם זה שהוא צריך ללכת לטיפול. וזה התשובה הכמעט יחידה שאת יכולה לתת לו אם הוא לא מבין את הסיטואציה ועוד מצפה להתנצלות.

ככל שתתנצלי יותר ככה תעמיקי יותר את הדינמיקה הבעייתית הזאת. 

קבלי חיבוק! מברכת אתכם בהמון המון סיעתא דשמיא שתצליחו לבנות את הזוגיות ואת עצמכם ותזכו לקשר של אהבה, אחווה שלום ורעות.

קשה לי להגיב ששניכם קוראים את ההודעות,

אבל בקשתה דעה...

אבל אנסה בעדינות אני אשה וההיתי כמוך [כמו הבעל] למדתי שאני חיבת להוריד פרופיל ,

היה לי ציפיה מבעלי שתמיד יהיה קשוב ותמיד יהיה זמין ולא התנגד אלי אף פעם שאני מתקרבת אליו ואם לא אז ההיתי נפגעת ועוד..

אבל זה לא כך . יש לנו חיי יום עמוסים ב"ה והרבה זה למתאפשר.

ראשית אשה אוהבת להרגיש שיש לה בעל חזק לצידה שמכיל ומבין אותה ואת הרגשות שלה ולא נפגע מכל דבר..כך גם יהיה לך יותר קל להתקרב אליה היא תדע שיש משהו חזק לצידה.

מותר פעם ב..להפגע אבל לא באופן תדיר, גג פעם בחודש וגם להשתחרר מהר מהפגיעה.

ותוריד את רמת הציפות,

שנית תדע שזה לא נגדך[עיפה אין לה כח לקרבה יש לה הרבה דברים על הראש..] אז פחות תיפגע היא לא רצתה קירבה ..אם זה לא משהו קבוע תדע גם לקבל..תגיד לה מאמי רציתי לעשות לך טוב אבל לא בא לך אני אוהב אותך ולילה טוב מתוקה..

אני חושבת שאתה עמוס במטענים של רגשות ומה שהיה, קשה לו להשכח ועוד מוסיפים ,

קודם תשחרר אותם תחליט דף חדש לא היה כלום היום אני מכיר את אשתי כל מה שהיה נמחק אני חזק לא נפגע אני לצידה לא מצפה כל מחמאה זה בונוס ויהיה לך בחיים הרבה יותר קל.

ואם פעם ב.. תצטרך אותה יהיה לה יותר קל לקבל אותך..

אתם נמצאים בדינמיקה מאד מורכבת

יש מטען גדול של מתח ביניכם, אכזבות, תסכול

יזמת מחווה מצדך - לא בדקת אם היא מעונינת בזה, אם זה מה שהיא רוצה, אם זה יעשה לה טוב

וכשראית שזה לא השיג את המטרה - נפגעת.

זו דוגמא מצוינת לתקשורת לקויה.

איך שאתה מפרש את זה - להכיר בכך שיש עוד בן אדם - זו לא הנקודה, אם כבר אז אתה מגדיר פה את הבעיה שלך - אתה לא רואה בכלל *אותה* אתה רואה רק את עצמך.

כל אישה ממוצעת יכולה לפרש את המחווה הנ"ל כעוד מניפולציה להעביר עליה ביקורת. מה הפלא שהיא קפצה והעיפה אותך? אתה ממש מצפה ממנה ליותר מדי ובצורה לא בריאה. 

ומכיון שזה לא חוכמה רק לשלול ולא לתת פתרון חלופי אז ההמלצה החמה שלי היא

שאני חושבת שאתה צריך טיפול אישי. לא זוגי (בגלל ההריון וכו') וללמוד תקשורת נכונה.

ויפה שעה אחת קודם

דווקא אין לי בעיה לללכת לטיפול לבד או ביחד

הלכתי והפסקתי בגלל העלות הכספית ודווקא נהניתי

לפסיכולוג אבא שלו שראה את המצב אמר שישלם.

ובקשר למניעה חושבים על זה ברצינות

פסיכולוג זה טוב יותר מטיפול זוגי לא?

יותר ברמה של הלימודים והמקצועיות.

קראתי את כל השרשור.

חשוב לי (ולדעתי גם לכם) קודם כל לציין שאתם לא חריגים בנוף.
מההתרשמות שלי, לא נכתבו פה דוגמאות קיצוניות.

כל זוג חווה ברמה כזו או בצורה כזו או אחרת דברים דומים.

למה הנקודה הזו חשובה? כדי שלא לנפח את הדברים יותר ממה שהם.

ולכן גם לא התרשמתי שחייב טיפול כלשהו. 

לעניות דעתי, נקודת המוצא של כל זוג ובמקרה הזה של שניכם, צריכה להיות אמון אחד בשני.

לזכור כל הזמן בראש היא אוהבת אותי, הוא  אוהב אותי, הוא רוצה בטובתי, היא דואגת לי וכו'..

זה לבד יכול לפתור הרבה מהמתחים.

להבין  שזו הזוגיות של שנינו, הבית ששנינו בונים יחד ולכן לנסות רק לתמוך אחד בשני ופחות להתקטנן ולחפש את השני. תמיד לנסות לראות איך אני יכול לעזור לאישתי, איך אני יכולה לתמוך בבעלי.

התקשורת חשובה מאוד ואיתה ההקשבה!

וכפי שכתבו לכם, יש צורות תקשורת בונות ונכונות יותר, וכשנקודת המוצא היא כפי שכתבתי לעיל, קל יותר להשתמש בהן.

אישה יקרה-

אומרים שלנו הנשים ניתנה בינה יתרה ובחיי המשפחה רואים זאת בשיא...

בד"כ, נשים בשלות יותר לכל שלב בחיים, אם זה זוגיות ואם זה ילד שנולד וכו'.

בעלך לא נדיר, זוהי תכונה גברית וכשמבינים זאת לעיתים קל יותר להתמודד.

בעל יקר, קראת את תגובות אישתך?

נראה שאתה מאוד אכפתי ורוצה בטובתה.
טיפ קטן- נסה להיכנס לראש שלה ולחשוב מה יעשה לה טוב ופחות מה אתה חושב שטוב...

בנוסף, כן, כפי שכתבו לך (אגב, לא רק בהיריון) אישה היא הורמונלית יותר ולכן בד"כ הגבר הוא עמוד השדרה.

בעלי, הוא ג"כ אדם רגיש מאוד ובכל זאת לומד להכיל אותי גם כשקשה יותר. וכן גם לדבר בזמנים שיותר מתאימים גם לי ואולי גם לא לשפוך כל דקה שעברה עליו היום....

המפתח לזוגיות טובה היא עבודה!

עבודה של שני הצדדים.

ולא לשכוח כמה אוהבים.....  

אבל השאלות הן-

א. הייתי רוצה להזכיר לעצמי שהיא אוהבת אותי-

אבל הבעייה היא- שזה לא בטוח, כפי שכתבתי-

היא אומרת הרבה שאין לה כוח אלי,

והיום היא אמרה גם בהתנשאות-

שהיא לא צריכה אותי.

ב. אני מאוד מנסה- לחשוב מה טוב לה-

הבעיה היא- שכמעט כל מה שאני עושה-

אין לי מושג- אם זה טוב לה או לא-

לדוג'- אני חש שבשל חוסר האמון שלה באהבתי-

וחרדת הנטישה שלה- היא בורחת ממני מראש-

ולא רוצה להפתח אלי, ובלי לשים לב- מרחיקה אותי ממנה,

ומצד שני- היא רוצה שארדוף ואחזר אחריה-

אבל כשאני עושה את-זה- התגובה בדרך-כלל-

במקרה הטוב- התעלמות, ובמקרה הפחות טוב- 

התעצבנות ודחייה שלי.

[וכשאני סך-הכול אומר לה- שנפגעתי מהתגובה הזאת-

היא מתעצבנת-על עצם זה-

שאני מעז להיפגע...].

עכשיו, גם אני הייתי רוצה לדלג על דברים אלו-

ולא לשים לב אליהם, [כמו שבאמת עשיתי בתחילת הנישואים]

אבל- אני רואה שזה מתמשך- ועצבי מתחילים כבר לפקוע.

בגלל זה זה לא עובד.

אתה צריך לחשוב מה טוב לה, מה היא רוצה לקבל ממך, למה היא זקוקה ממך כעת.

וזה נשמע שהיא לא זקוקה להתקרבות פיזית- חיבוק נשיקה, שיחה, אלא יותר עזרה טכנית.

לשטוף כלים, לעזור עם הילד, לשלוח אותה לישון ולומר לה, אני דואג לבשל לשבת לדוג'.

נראה שהיא זקוקה יותר לתמיכה פיזית במטלות היומיום, מאשר למחוות של אהבה רומנטית.

וכשאתה מבצע עבורה כאלה מחוות היא מתעצבנת כי זה דביק לה מדי, ואתה נפגע בצדק. כי זה באמת פוגע...

אני מציעה שתשבו יחד באוירה רגועה, ותבינו למה היא זקוקה ממך כרגע. 

בשלב זה תתמקדו בכך שאתה תהיה שם עבורה בנטל הפיזי היומיומי. 

היא תתרכז בהודיה לך ותאמר במה עזרת לה בצורה ממוקדת- לדוג': בגלל שבישלת/שטפת כלים/שמרת על הילד,  ויכולתי לנוח, אני מרגישה הרבה יותר רעננה ורגועה, תודה. וכן על זו הדרך.

תנסו את זה למשך שבועיים, ואתה אל תצפה לכלום מעבר לזה בשלב הזה (אבל ששניכם תעשו את התפקיד שלכם)

בשלב הבא נדמה לי שלאשתך יהיה טיפה יותר קל לנסות ולתת לך מעבר לזה.

ושוב, אם קראת את ההודעות הקודמות שלי, הבנת  כבר שאני חושבת שזה מצב מיוחד וזמני, שאי אפשר לעשות בו שינויים גדולים ומרחיקי לכת. 

אני יודעת שזה קשה, להרגיש שיש לך פצע מדמם ולדעת שאי אפשר כרגע לטפל בו עד הסוף. אבל זה המצב, ובחיים יש הרבה מקרים כאלה. כשמתבגרים יותר (אתה עוד צעיר) זה כבר נהיה מעט קל יותר לחכות לעיתוי ולרגע המתאים בכל מיני מצבים, בגיל שלכם זה אולי קשה יותר, אבל זה כורח המציאות ועדיף שתעשה את זזה ברוח טובה, מאשר תנסה להיאבק בזה. בסה"כ תזכור שהילד שיוולד יהיה בע"ה של שניכם.

וגם אם ההריון לא היה רצוי, הילד יהיה בע"ה רצוי ואהוב מאד. זה רווח לכל החיים, תנסה לחשוב על זה בצורה הזאת. היא עובדת כרגע בשביל שניכם. ילד בע"ה זה נכס אדיר, שווה ל'סבול' את התקופה הקרובה בשביל זה.

ושוב, זה זמני ובע"ה כשהיא תתאושש מהלידה יהיה ניתן לטפל בזה יותר לעומק.

חמותי כתבה מדריך לתיאום ציפיות לעבודה משותפת. 

ואח"כ היא גם שולחת טיפים ותרגילים שמועילים מאוד מאוד בכל התקשורת הבינאישית במהלך החיים.

היא מגשרת נישואין, מתוך אמונה שהתהליכים והפתרונות מגיעים מהאדם עצמו, ובדרכים החיוביות ביותר.

גם אם לא תיעזרו בה אישית,

התכנים שהיא שולחת פשוט נפלאים ומדריכים לחיבור קשרים ותקשורת בונה.

(אני נרשמתי כי הייתי חייבת - [בכ"ז חמות..] ומצאתי את עצמי מחכה כל שבוע למייל שלה, ובמהלך היום בלי להתכוון לפעול ולחשוב על פיו ביחסים שלי עם ילדי, בעלי והסובבים אותי.

אולי עקרונית אני לא יכולה להיות אובייקטיבית, אבל בכ"ז נראה לי שמדובר בתוכן איכותי ביותר מנסיון חיים עשיר שא"א למצוא הרבה כמוהו, ואם מיישמים את התרגילים הקצרים (דקת קריאה)  שהיא נותנת, אפשר להגיע רחוק...).

מוזמנים להירשם פה:rivkastrauss.ravpage.co.il/madrich1.

וגם קישור להרצאה אינטרנטית שהיא מסרה. "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" יישום שפת הגישור בחיי היומיום: http://aderet-arch.ravpage.co.il/kenesnashim2

אם בכ"ז זה לא מצליח, אפשר לפנות אלי באישי.

(ולגבי התגובה הנוספת, לא נכנסתי לכל התגובות בשרשור, אבל  נראה לי שאדם שפתח שרשור ומנסה להתיעץ ע"מ לשפר, גם ירצה לנסות דרכים נוספות לתיקון מערכת היחסים, גם אם כרגע נראה שהוא טועה או מחפש רק להתלונן.)

לא חיפשתי שישפטו אותי,

רק רציתי לשאול- האם הציפיות שכתבתי בהתחלה-

נראות מוגזמות או לא-

ועל-כך נהניתי מאוד מרוב התשובות בהתחלה,

ולא התיימרתי-

להפוך אותכם ליועצי הנישואין בגרוש שלנו-

ואני לא מבין-  מאיפה אנשים-

מתיימרים לדבר בכזה בטחון- ולהחליט- מי צודק, וכו'-

על סמך מידע חלקי כ"כ.

אלא רק באופן נקודתי-

האם זה נשמע מוגזם הציפיות שלי- או לא-

וכל מי שענה לי על-זה-

בין אם כביכול הצדיק אותי ובין אם לא-

נהניתי מכך, [אני לא חושב שמסגרת כזאת-

של פורום מתאימה למשהו יותר מזה].

אבל אם זה פוגע בך- או במישהו אחר-

הרי שאני פורש ברגע זה..

מקריאת כמה תגובות מקלדת?

כשרואים שדברים נכתבו מתוך רצון לפגוע - אין טעם להתעמק בהם. אין בכך תועלת. יש דברים שעדיף להתעלם מהם.

נכתבו לך ולאשתך מספיק דברים חכמים בשרשור הזה. עדיף להתמקד בהם.

שכנראה עומדת בעוכרי לפעמים-

והיא-הצורך להתייחס לכל שטות...

אתה מאד עסוק ברגשות שלך.

חשוב שתנסה להבין גם מה הרגשות שלה.

הציפיות שלך ממנה לא ריאליות.

זה הציפיות שלך מהפסיכולוג שלך לא מאשתך.

תשאל אותה מה זה התקרבות מבינתך.

נראה שאתה מתקרב בדרך שלא נעימה לה

קראתי חלק מהשירשור ואת ההודעה הפותחת,

מחילה חבר יקר, אבל אתה קצת קרציה, בתור עובדה, לא בקטע רע או מעליב  ,

אין לי דרך אחרת לתאר את זה,

נראה לי שאם היה לי בעל כמוך הייתי מתחרפנת לגמרי . 

אולי לפעמים אין לה סבלנות לכל הריגשיאדה הזו 

והיא מרגישה שבמקום לחיות את היומיום, בתור משפחה וזוג,

היא צריכה להיות המטפלת הרגשית שלך. 

תוריד ממנה קצת לחץ...

וממליצה לך ללכת לטיפול.

רק טוב והצלחה. 

הבין או לא הבין. לא מתחילים פה עכשיו מסע קטילות.

האינטרנט הוא מקום מסוכן גם בגלל דברים כאלו. 

מאחורי המסך יושבים אנשים עם רגשות. לא כדאי להחמיר מצב ריגשי

זה כבר לא תורם כלום חוץ מעלבונות. חבל.

הגזמתי עם התגובה.

אני רוצה לערוך ולא מצליחה.

בבקשה אם אפשר למחוק את ההודעה הקודמת

מאיפה אתם יודעים אם זה כל מילה-

אולי זה משהו מתמשך ותמידי ויומיומי-

לא היה לי כוח- להתחיל לספר לכם כל פרט-

ואיך נראה היומיום שלנו- כבר שלוש שנים-

אז ניסיתי בצורה פילוסופית יותר-

ויכול להיות שזאת הייתה טעות,

בכל מקרה, הטעות שלכם לשפוט- רק בגלל שלא-

הבנתם את הפילוסופיה- ולכן נראתה לכם חפירה-

היא גם לא מראה על חוכמה גדולה.

שההתנגדות הגדולה שלו היא לאו דווקא לעצה עצמה (שעליה הוא לא הביע דעה) אלא לנימה המרושעת והעוינת שבה נאמרו חלק מהדברים פה לעיל.

ונדמה לי שרובנו היינו מגיבים בהתנגדות אם היו פונים אלינו בנימה כזאת.

המילה 'נימה' שהשתמשתי בה לא הייתה מדויקת, כי כמו שאמרת - נימה אפשר לדמיין. אבל יש מילים פוגעניות שנאמרו פה, שהן לא ממש עניין לדמיון. 'קרצייה', 'במקום אשתך הייתי מורידה לך כאפה' (=אתה ראוי ליחס אלים), ועוד. ברור שמי שמעוניין לעזור ימצא מילים מתאימות יותר.

בעיניי זה חסרון לא רק בפורום פתוח אלא בכל תקשורת בין בני אדם - תמיד יהיו באזור גם כאלה שלא ירצו לעזור אלא ללבות את האש. למרבה הצער, לפעמים זה עולה בידם.

אלה שרוצים ומנסים לעזור, זה לגיטימי שיהיו להם כל מיני דעות, וגם פחות נעימות. עדיין כשהמוטיבציה היא לעזור, מוצאים את הדרך להציג את הדברים כך שתהיה בהם תועלת.

את צודקת שאפשר ללחוץ על דווח. זה לא סותר את זה שאפשר גם להבין שמול המקלדת יושב בנאדם, וכשזורקים עליו בוץ יש מצב שהוא יתרגז. זה אנושי.

ממש בהערת שולים נראה לי שאם תשים פסיק ולא מקו התוכן יקרא קצת שונה,

אני ההיתי בדיוק כמוך ואשתך כמו בעלי .

אני הפסקתי בכמה דרגות להיות כזו רגישה והוא ניהיה יותר מכבד ורגיש אלי יותר כך שב"ה זה התאזן.

אתה עם המון רגש והיא פחות מהנורמה בכל אופן לפי מה שקראתי בעיני ככה זה הצטיר ולפי מה שהתחברתי לעבר שלי, אני לא אשת מקצוע ולא יודעת את כל התמונה.

הבעיה היא של שניכם לא רק שלך ולא רק שלה.

אם אתה שואל אם הדרישות שלך מוגזמות אז כן אבל אני חושבת שאם תקבל את חלקם כמו שצריך לקבל אתה תתגמד על השאר וכאן יש לשתיכם עבודה,

אתה צריך הרבה מאוד עבודה עצמית להוריד ציפיות ופחות להפגע לעבוד על ביטחון עצמי ולהיות גמיש גם אם קבעתם שמדברים בזמן איקס והיא היום מאוד עיפה אז תיהיה בנוי לשינויים ,

ואת אשה יקרה צריכה לדעת ולבדוק מה את כן יכולה לתת לבעליך ולהיות רגישה לדבר אליו בכבוד לכבד אותו להתענין איך עבר עליו היום [5 דקות לא שעה ..],

עצה לי אליכם ,

תעזבו את הפורום ותלכו ליעוץ זוגי...

הכוונה שלנו היא לתת לכם שניכם הבנה ואמפטיה

ולא משנה מי צודק.בזוגיות זה לא השאלה .

לתת לכם כח להמשיך הלאה-זה הרצון של כולם.

למה אתה מתעסק כל הזמן במי צודק??

זה אשתך והילד שלכם.זה החיים שלכם.

כדאי שתפסיק להילחם בעצמך ובמשפחתך-

ואת כל הכוחות שלך תפנה פנימה.

תחשוב עליה דברים טובים-

אם היא הקשיבה לך כמה דקות תחמיא לה

(גם אם היא לא מראה שזה עושה לה את זה)

וגם אם היא לא מקשיבה תחמיא לה על מה שכן.

תהיה טוב בלי קשר אליה-

בהצלחה

שאלת על תיאום ציפיות

אני מניחה שאתה מתכוון למשפט שכתבת

ורוצה לדעת בין מי למי התיאום אם הוא ישנו

איפה הציפיות שלה ממך?לא רשמת כאן שום פרטים ע"כ

אני מבינה את התחושה שלך שהיא מזלזלת בך, שזה לא נעים בכלל..

אבל מצד שני, יש במכתב תחושה כללית של "אני" ו"את", חסר לי מאד את ה"אנחנו".

מבחינה אובייקטיבית, להגיד שזה מוגזם או שאתה סופר רגיש, זה לא נכון!

אבל אני לא מכירה אתכם כדי לדעת, האם זה מגיע מתוך מקום של מגננה,

או שפשוט מטבעה היא אישה צינית או שאינה רגישה לזולת.

זה משנה מאד לאופן כתיבת המכתב ולעצם הטיפול בכלליותו.

בלידה האחרונה הייתי מאושפזת חמישה ימים, ובשלב מסויים אמרתי משהו על להפעיל מכונות כביסה. ואז הסתבר שבעלי עשה כביסות (זה משהו שהוא לא עושה ברגיל. תולה ומוריד לבקשתי- כן, אבל לא מפעיל). הוא היה בבית בבקרים לבד, וכנראה לא היה לו מה לעשות.

לק"י

אבל פספס די הרבה, וחזרתי הביתה לערימות מצחינות, הוא כתב הוראות הפעלה למכונה.

בגדול את הכביסה של הבגדים ומגבות אמבטיה אני מחלקת ללבן וצבעוני. ובלבן מרססת כתם כתם.

הוא כיבס הכל יחד, ונראה לי שהכל או הרוב המוחלט יצא נקי בכל זאת😅.

חחחחח

אבל הטראומה שלי מבוססת

בעלי אחרי החתונה רצה להפתיע אותי הפעיל מכונה והרס לי מעיל פרווה ממש ממש יקר ומאז הוא הבין שלא מתקרבים לכביסה

לאא..

אצלי מתישהו בתחילת הנישואין יחסית הכניס חולצות חדשות לכביסה שקיבלה כולה גוון צהבהב..

המזל הוא שהנזק היה לדברים שלו דווקא😅 (שרובם התאדו מהארון שלו בלי ששם לב..)

אולי בדרכים שונות משלי, אבל אני יודעת שאם יש צורך - אני יכולה לשחרר לגמרי.

אחרי לידות זו לגמרי הצלה...

(ונכון, צריך לעצום את העיניים לפעמים - למה אתה מכבס בגדים בכמויות, אבל מערים אותם בלי סדר כך שהילדים לא יוכלו אפילו למצוא אחר כך בגד בין הערמות? או למה אתה מעדיף לשטוף כלים ולא לסדר את הבלגן האטומי שבסביבה? אבל זה בסדר, זו הדרך שלו, והעיקר שהבית מתפקד ברמה זו או אחרת... תכל'ס, זה לא שאני מתפקדת אותו ברמה מושלמת🤭)

בדיפולט משחררת ברוב הדברים

זו אחת הסיבות שבעלי עושה הרבה בבית ועם הילדים (לא רק בהשוואה לגברים אחרים אלא גם בהשוואה אלי)

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מכירות את זה שלפעמים יש שריקות מהרוח דרך החריצים בחלון?

אז השבוע בגלל הרוחות העזות זה היה בעוצמה ממש גבוהה ואני כמעט התעלפתי כמה פעמים

כל פעם אני חושבת? זו אזעקה? לא זה הרוח..

והכי מצחיק שהיו איזה פעמיים כאלה שכנרא. השתנה לי הפרצוף והבת שלי בת 4.5 אומרת לי "זה לא אזעקה זה רוח!"

לק"י

ולא לחכות להם.

זו התוכנית שלי עם בני 8 ו-11, שישנים מאוחר. גם לי נמאס לישון מאוחר מאוד, בין היתר בגללם (כי לרוב אני יושבת לידם לפני השינה).

אצלי חלק מהמטרה היא גם לגרום להם לישון מוקדם יותר. אצלך זה לא העניין, אבל אפשר לישון לפניהם.

הם התחילו להיכנס למיטה לפנינו, בטח אמא שלי.

היא קמה בשש בבוקר ובעשר- עשר וחצי היא כבר במיטה.

ובינינו זה גרם לנו גם קצת להתחיל להתקפל לכיוון החדרים וגם אם לא, אז היו כללים ברורים, אין חברים ומשאירים מטבח נקי כמו שקיבלנו (אפשר לבשל, לאכול וכו, אבל לנקות אח"כ).

באמת יש שלב שלמתבגרים אין תפיסת זמן בכלל ובעיניי ההורים לא אמורים לסבול מזה.

בתור מתבגרת הייתי נשארת ערה גם עד 3 בלילה

אי אפשר לחכות שכולם ילכו לישון...

רק נזהרתי לא להרעיש 

לעלות לישון כשהבית עוד שוקק חיי הגדולים...
לצערי הרב.
צריכה ללמוד ממך.
 

תיכוניסטית שלי לא לומדת ביום ראשון, שניים אחריה מתחילים ביום ראשון בשעה 11 , זה אומר שהם הולכים לישון במוצ"ש מאוד מאוחר.

אצלי לילות לבנים בסניף זו התמודדות רצינית כי אני רוצה לישון. וגם ל"ג בעומר...

דווקא כיף לך שאת יכולה להחזיק את עצמך ערה. אני פשוט נרדמת

אני ממש מזדהה איתך, בעיקר בקטע שאת מדליקה דוד לעצמך מתה כבר להתקלח ולהתרענו, ובדיוק איזה מתבגר בא ואז את נותנת לוו קודם. ואז את שוב צריכה לחכות לדוד שיחמם.

ואני לעולם לא הולכת לישון עד שכולם במיטות, זה סוג של שריטה שלי.
אצלנו הגדולה בעיקר אצל חברות עד מאוחר בלילה, הליכה רגלית (אוטובוסים לחברות לא מרשה אחרי 21:00).
היא חוזרת סביב חצות.
אתמול ממש כעסתי עליה והגבלתי עש שעה 22:00 היא התעצבנה ואמרה שכוחן עוד בחוץ בשעה הזו (מה שנכון אגב)
מה אני אמורה לעשות?
סליחה על הנצלוש, אבל מציעה לך ולי כשעייפים פשוט להיכנס לחדר, לסגור דלת לשכוח מהבית, לקרוא ולהירדם בכיף. ולשים את אחד הגדולים אחראי לכסות את הקטנים לפני שהולך לישון ולנעול דלת, לסגור חלונות וכו

לק"י

המינוס שאם היא לא תחזור, אז לא תדעי🤦‍♀️

אולי לשים שעון מעורר לזמן שהיא אמורה לחזור. אבל זה גם מבעס לקום באמצע השינה.

מזל שאצלי עוד לא הגיעו לשלב הזה.

לא משנה שאני ישנה מאוחר בכל מקרה.

(בת כמה הגדולה, שחוזרת רק ב12?)

אצל הילדים שלי בסניף לחזור ב 12 בלילה בליל שבת/ מוצאי שבת / חמישי בלילה/חופש גדול /בגיל 16 זה נורמלי מאוד. יכול להיות גם מאוחר יותר. אנחנו הולכים לישון. מבקשים שכשהם מגיעים יכנסו לומר לילה טוב. כשזו בת זה מלחיץ יותר, תמיד וידאנו שיש'לה עם מי לחזור( יש חברה שגרה צמוד אלינו). בת ה 13 עדין לא יוצאת עד שעות כאלה, לא יודעים מה נעשה כשתגיע לגיל שהולכים לסניף בליל שבת , כי אין חברה שגרה צמוד. אולי נאלץ להגביל אותה בשעות לשעה שנוכל לבוא ללות אותה חזרה. בכל אופן 12 בלילה בגיל 16 זה נורמלי לגמרי. 

לק"י

כי אני ישנה ב12 וממש קשה לי לקום.

(לא משנה שבן ה-11 שלי ישן הרבה פעמים ב11 גם. אבל אם רק חוזרים ב12 הביתה, אז בטח לוקח זמן עד שהולכים לישון).

זה גם אומר שאת הולכת לישון בלי קשר אם הם ישנים או לא, וגם נכנסת להתקלח לפניהם אם בדיוק תיכננת. הם כבר גדולים מספיק בשביל לדאוג לעצמם ולהשאיר נקי אחריהם, אפשר לשחרר ורק להציב להם כמה כללים למי שהולך לישון אחרון (בבית של ההורים שלי היה כלל שמי שחוזר אחרון עושה סבב שכולם נמצאים ונועל דלתות או מוודא שהבוילר/האורות מכובים). את יכולה גם פשוט להיכנס לחדר ולסגור את הדלת בשביל להרגיש שיש לך זמן לעצמך לבד ולדמיין שהם כבר ישנים

אבל באמת ממליצה לך לשחרר כבר עכשיו (לא יודעת בני כמה הם, אבל זה רק ילך ויחמיר עם השנים). אם את או בעלך מתעוררים לפעמים באמצע הלילה אתם יכולים לעשות סיבוב לראות שהכל בסדר, אבל נראלי ילדים שבגיל תיכון כבר יכולים להסתדר לבד בערב...

בעלי אחראי משמרת ערב

אני הולכת לישון מוקדם

והוא מתפעל את הילד שחוזר מאוחר

הוא לא מרשה זמן מסך

הילד אוכל מדבר איתו מתקלח מתארגן לשינה והולך לישון בזמן

יש ילדים שצריכים גם בגיל גדול הכוונה בניהול זמן

אם לא עוזרים להם הם יכולים לגלוש לשעות מאוחרות

וטיפ לגבי מקלחת

להתקלח לפני שהוא מגיע

אם יש רק מקלחת אחת

חבל להיות תלויים בעיכובים שלו

כשאנשים מסתובבים בבית

לא יודעת אם זה המצב של הפותחת

אבל אני כזאת

והייתי כזאת גם בתור מתבגרת

לא הצלחתי להשתחרר מזה גם כשישנתי בפנימייה

סבלתי מזה הרבה

כמה שניסיתי

שריטה שלי 

אבל יש גיל שבו באמת אי אפשר לחכות שירדמו....

אפשר לוודא שכולם בבית, שהבית שקט יחסית

אבל אי אפשר לצפות שבגיל נגיד 16-17 כולם ירדמו לפני

אצלינו כך עוד אני לא אומרת להם מה לעשות

הם לא עושים (קשיי קשב וריכוז..)

אז מהרגע שהם באים הביתה אני כל הזמן מתזכרת להם את סדר הדברים.

והכלל שמ10 לא מסתובבים בכל הבית

אפשר להיות במיטה בשקט

גם מאוד קשה להם לקום בבוקר

אז חייבת שישנו בשעה סבירה

אבל יש שלב בחיים שאני שחררתי והפסקתי ללכת לישון אחרי הילדים, אני קמה לפניהם, עובדת קשה, אין סיבה שאני אצטרך לחכות שהם ילכו לישון.

לגבי זמן זוגי, שהילדים גדולים גם אם הם במרחב הציבורי הם בד"כ בשקט ומתעסקים בעניניהם, ולא מפריעים לי לזמן לעצמי או לשיחה זוגית.

לגבי השיחה, אני מאוד אוהבת לשוחח איתם, ובאמת הרבה פעמים הם נפתחים דווקא בלילה בשקט, אם זה מפעם לפעם אני זורמת, אבל אם אין לי כוח אני מבקשת שנמצא זמן בימים הקרובים לשיחה.

לגבי השואב, אני מזכירה. אם חזר, נח אכל ועכשיו לא עושה כלום אבקש שוב. 

אחד מאפס את הבית ואחד שמשכיב.

יש סדר מאוד ברור של ארוחה, מקלחות, צחצוח שיניים, טקס שינה כזה (לכל הגילאים )

בינתיים יש מדיח שחוסך זמן בשטיפת כלים והאחראי  על הסדר מאפס משחקים/ כביסה או שדוחה למחר - יש לי גם עוזרת כשצריכה.

וההרדמות שלנו לא חלקות אבל לא כאלה ארוכות כמו אצלכם

כמו שהציעו, אחרי ארוחת הערב אפשר שאחד מהם ירחוץ אותם, והשני ינקה, ואח"כ שישחקו קצת בזמן שאתם מבשלים ועושים את שאר עבודות הבית. תוך כדי גם אפשר לדבר איתם ולשמוע את הסיפורים שעולים וכו'.

גם ההרדמה, למשל ב8, אולי שאחד מכם ישאר איתם בחדר עם דלת סגורה עד שירדמו, ולשני יהיה קצת זמן רגוע, ותחליפו ביניכם כל יום. גם אצלינו הקטנים לא נרדמים לבד ויוצאים מהחדר אם אין מישהו איתם, אז אחד מאיתנו נשאר וברמה מסויימת זה גם קצת זמן שקט שגולשים בו בפלאפון וקוראים חדשות/מיילים וכו'

וגם אם יש זמן, בדרך כלל בערב כבר אין לי כח.

לגבי ההשכבות של הילדים-

אם הם צריכים שיהיו איתם, אז מלכתחילה תשבו לידם עד שירדמו. אין מה לנסות לתת להם להירדם לבד ובסוף לבוא כי הם לא נרדמים/ משתוללים.

לא צריך ששניכם תהיו עסוקים בהרדמות. עדיף שאחד יהיה עם הילדים,והשני בינתיים יהיה פנוי לדברים אחרים.

תמצאו זמן לכל הדיבורים והסיפורים לפני ההשכבות, ובזמן ההשכבה תקבעו כללים ברורים כדי לא להימרח סתם.

אצלינו בדרך כלל אני מספרת שני סיפורים, ואז מכסה אותם, מכבה את האור יושבת לידם עד שהם נרדמים. בינתיים אני בטלפון, ולפעמים נותנת יד לאחד הילדים.

אם מתעכבים וכבר מאוחר, אז אני לא מספרת סיפור. ככה הם פחות נמרחים בערב לפני שהולכים לישון.

אם הם מפריעים אחד לשני לישון, אפשר לפצל אותם. שכל אחד מכם יהיה עם ילד אחר במקום אחר, או להרדים קודם אחד ואחר כך את השני.

אם לוקח להם הרבה זמן להירדם כי הם לא עייפים, עדיף לאחר את שעת ההשכבה.

אבל נשמע שהם הולכים לישון מאוחר, ולא זאת הבעיה.

אולי דווקא ההיפך, בגלל שהם לא ישנים מספיק, הם גם ישנים פחות טוב ומתעוררים בלילה.

הילדים שלי בגיל הזה הולכים לישון בסביבות השעה 8. אבל זה תלוי ילד, ותלוי גם מתי קמים.

לגבי שאר הדברים שצריך להספיק, גם לי זאת נקודה שקשה לי.

יש דברים שבעלי עושה, כמו לשטוף כלים.

לפעמים יותר קל לי לקום מוקדם ולבשל משהו בבוקר, מאשר להתחיל לבשל בערב.

יש דברים שאני משאירה ליום החופשי, או לסוף השבוע.

בזמן האחרון ההשכבות אצלי זה בשתי נגלות.

יש את שני האמצעיים, בני 4.5 ו 6.5, שהולכים לישון בסביבות 8.

ויש את בן השנתיים שישן צהריים במעון, ואני משכיבה אותו בסביבות 9:30.

לפעמים אני עושה דברים ביחד עם הקטן, כמו לדבר עם ההורים שלי. אבל זה לא משאיר לי הרבה זמן.

לפחות הגדולה הולכת לישון לבד.

כשהילדים שלי היו קטנים רק בעלי היה מצליח להרדים את כולם יחד, אצלי תמיד נגרר לשיחות והשתללויות..

אפשר לשבת איתם יום לפני כן ולהגיד שעכשיו עושים זמן אישי לפני השינה, קצת דיבורים להמשיך לשינה רגועה..ילדים בני חמש בוודאי עייפים בשעה שמונה, בטח אם השינה שלהם לא רציפה..

צריך לנסות לעזור להם להרגיע את הגוף ולהיכנס למוד שינה, אם לא הולך ביחד אז בנפרד..

שש ארוחת ערב

שבע מקלחות

שמונה במיטה

אצלי רגילים לישון לבד אבל גם אם לא יושבים איתם וזהו בלי לקום. ניסית לשים להם פודקאסט להקשיב כשהם שוכבים? זה יכול לעזור

עוד דבר, אם יש לכם עוד חדר תפרידו אותם

ככה לא יעצימו אחד את השני

נניח שאני צריכה לשיר שירים או לספר סיפורים לילדים שלי כדי שיירדמו - אז אספר להם סיפורים שמעניינים *אותי* (ברמה שלהם, אבל לא כאלה שלגמרי משעממים אותי) ואשיר להם שירים ש*אני* אוהבת ונהנית לשיר.

ונניח שאני צריכה לסדר ולנקות את הבית כשכל מה שבא לי זה לישון או לראות סדרה - אז אני אעשה את זה אבל אשמע תוך כדי משהו מעניין וכיפי (משיעור תורה קליל ועד פודקסט מעניין).

כך ארוויח שני דברים יחד - גם הרדמת הילדים/סדר הבית וגם זמן כיף לעצמי.

או נניח שבעלי ואני יחד צריכים להרדים את הילדים - אז נשב בחדר ונחליף בדיחות מעל ראשיהם שרק אנחנו מבינים, או נספר סיפור שבו כל אחד אומר שורה אחת ואז בעצם זה יוצא משחק בשבילנו.

ונניח שאנחנו מסדרים יחד את הבית אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו - אז נפטפט תוך כדי ונעשה את זה בצורה כיפית ומשותפת ונהנה מזה.

וכך בעצם נרוויח גם זמן זוגי וגם הילדים יירדמו בסוף והבית יהיה מסודר.

כמובן, זה לא תחליף לגמרי לזמן זוגי אמיתי או לזמן אישי אמיתי, אבל פעם בכמה זמן אפשר להביא בייביסיטר ולצאת כזוג (לפעמים במפתיע אצל אחרים הילדים לא עושים בעיות), ופעם בכמה זמן אפשר להחליט שמוותרים על הסדר היומי ואז לעשות זמן כיף אישי.

ובשגרה לתחזק את הכיף והנחת תוך כדי הטיפול בילדים ובבית...

הולכים לישון בשמונה בגיל חמש. יש ילדים שכן צריך להיות קצת אסרטיביים. עברתי את זה עם גדולים. אם לא הייתי קצת אסרטיבית הם יכלו להיות ערים גם 16 שעות ביממה. לשטוף כלים ולבשל אפשר תוך כדי. הם לא תינוקות. אם הם הורסים בית תענישי אותם .

אני לא חושבת שיש שם איזה צורך שלא ענית עליו. פשוט זה כיף להשתולל ולזרוק דברים ולא ללכת לישון.

בעלי עדיין הולך לישון רק כשהוא מת מעייפות 

מנסה להגיע לערב זוגי עם בעלי. יש לנו שני ילדים, הבכור בגן אז מי שמרדים אותו מסיים עם זה תוך דקה שתיים, אבל הקטנה בתקופה של השנצ במעון אין מה לדבר לפני 21-22 על שינה אצלה. ניסינו להיות יעילים ושאחד ירדים את שניהם אבל אז הם משתוללים וזה לא עובד, וגם בזמן האחרון היא רוצה רק אותי (אני לקראת לידה ממש והיא מרגישה ברמות ונהייתה רגשית), אז אני פשוט נרדמת איתה , ובגלל ההריון המתקדם קמה (כמו עכשיו) לפיפי ולמקלחת וכו ורואה את בעלי ישן בספה או עם הילד השני אחרי ש (שוב) אמרנו שנעשה ערב זוגי.

זה מסתכל מאוד אני לא מצליחה להחזיק את עצמי בסוף היום וגם לא הוא , ההרדמות פשוט מרדימות אותנו .

ואני עובדת מהבית אז איכשהו בהפוגות מספיקה לתחזק את הבית שזה המזל , אבל מבחינת זמן זוגי זה כבר ממש מדאיג כי אני שמה לב שזה כבר דפוס של שבועות שלמים שלא מחליפים מילה חוץ מליל שבת (מילים שהן לא טכניות או קשורות למה איתך

איך בעבודה ומי אוסף

את הילדים ). לא יודעת איך משלבים ילד שלישי בתוך המירוץ הזה תאמיני לי 

ב18:00 ארוחת ערב, מקלחות אפשר לפני,

ואז יש סדר יום קבוע.

סיפורים זה מדהים ותורם המון להתפתחות, לא הייתי מוותרת אלא מקדימה ל17:00. חשוב ממש לתת להם זמן להתבטא ולהקשיב להם בפניות.

אפשר לעשות אמבטיה משותפת ארוכה בזמן הזה לתת להם לדבר.

מ19:00 בפיגמות אחרי כל הארגונים מי שמוכן מצטרף לסיפור ומורידים את האנרגיות אט אט.

19:30/19:45 נגמרו הסיפורים ורק מנסים להירדם.

בעיני הגיוני לשבת לידם עד שירדמו.

הם עדיין קטנים וזקוקים לביטחון.

אבל זה לא אמור לקחת יותר מ45 דקות גג, גם אצל ילדים שמתקשים להירדם (אם כל הערב לפני היה מותאם למעבר לשינה)

אז נניח 20:30 אתם אמורים להיות אחרי השכבות.

מטבח כלים סידור הבית, עושה ההורה שלא יושב לידם עד שירדמו.

נניח הורה אחד יושב 45 דקות. השני ב45 דקות מארגן הכל.

טלפון לאמא לא צריך להיות בסוף היום, אפשר בדרך לעבודה/ מהעבודה. וגם לא חייבים כל יום.

להכין אוכל למחרת אני מכינה בזמן ההכנה של ארוחת ערב.

מכינה מראש יותר ושומרת בצד.

נדיר שמתחילה לבשל בשעות בערב, לפעמים קורה, אסל אז מבשלת כמות ל2-3 ימים.

נניח מטגנת שניצלים אחרי שהכל היה מוכן מראש, לוקח  45 דקות נגיד ומספיק לכמה ימים. (יש לי גם גדולים שאוכלים כמות יפה) אז אם זה לשני מבוגרים זה לא כמות גדולה.

מרקים למשל אני שופכת לסיר ונותנת לזה לרתוח עוד לפני ארוחת ערב ואז בסוף היום רק מסיימת מה שצריך נניח לטחון את המרק.

להעדיף בישול פשוט ככל הניתן. (לצרוב חזה עוף זה ממש כמה דקות)

וכן יש תקופות בחיים שאוכלים פחות מסודר, זה עובר..

להתקלח זה הזמן האישי שלי, לא צריכה מקלחת בנפרד לזמן אישי

סדרה זה בחלומות.

אי אפשר בתקופת שיא בחיים לגדל ילדים קטנים וגם לחיות כמו רווקים..

זמן זוגי משתדלים תוך כדי.. למשל אם מקפלים כביסה ביחד אז מדברים קצת תוך כדי.

ובעיקר בשישי בבוקר.

חיים עם ילדים הם עמוסים ב"ה, זהו עומס מבורך.

לדעתי אם מרגישים סיפוק והנאה מההורות, רואים איך הילדים גדלים והופכים לאנשים קטנים, זה נותן המון כח ושמחה וממילא מדרבן ונותן מוטיבציה לשלם את המחירים שהעומס מביא איתו.

אם התחושה היא שהילדים נטל (ובהחלט הגיוני שיש תקופות כאלו) אז העומס הופך למעמסה וזה קשה.

מבחינת הקושי, זה הולך ומשתפר.

הבכור שלי היה גם יחד פעלתן ושובב מלא רעיונות יצירתיים והיה צריך גם להשגיח עליו ב7 עיניים וגם לא ממש היה אפשר לנשום.

ואז הוא גדל, ופעם פגשנו הורים לתאומים בנים אנרגטיים ברמות, וההורים גם הביעו קושי כזה של למה הבנים שלנו לא יכולים לשבת שניה בשקט ולהיות רציניים כמו הבן שלך.

הרגעתי אותם שגם הבן שלי שהיה בגיל של התאומים שלהם לא ישב דקה, וגם כשהתאומים שלהם יגיעו חדיל של הבן שלי הם דם ירגעו קצת.

ועכשיו הם בני 10 וממש השתנו והרבה יותר רגועים.

עדיין יש להם שובבות של ילדים, אבל שובבות בריאה לא מוגזמת.

אז מצד אחד מעודדת אותך שעם הזמן זה ישתפר

ומצד שני לא כדאי לסחוב תסכול מהשלב הזה וכדאי לשפר את החוויה סביב המציאות המאתגרת כרגע. להרגיש סיפוק בתוך העומס.

יכולה להגיד שרופא אנדוקרינולוג מומחה ממש אמר לנו שאין שום בעיה לתת את זה

כי אומנם אני לא מהתחום, אבל לתת הורמון בלי צורך וודאי לא נשמע לי מומלץ.

בארץ גם צריך לזה מרשם וגם צריך ליווי רופא לגבי המינון והסוג המדויק. (למרות שאפשר באייהרב לקנות בלי מרשם)

אבל לפעמים יש קשיים בהורות שמגיעים לא כי ההורים לא יודעים לתת גבולות אלא כי יש איזשהו קושי לילדים שמכניס את ההורים ללופ שמחמיר את הקושי של הילד, ואז כל מה שמצליחים לראות מבחוץ-זה שההורים לא מתנהלים כמו שצריך, אבל זה מגיע מקושי אמיתי של הילד שמעורר אצל ההורה תגובה שאולי מחמירה את המצב-אבל היא לא מקור הבעיה.

כן לפני המלטונין הייתי ממליצה על כל השיטות הרגילות-בלי מסך בערב בכלל, (עדיף בלי מסך אחהצ בעיניי בכלל) להחשיך את הבית, לייצר טקס שינה קבוע, אבל אם זה לא עובד-הייתי מנסה מלטונין. חבל שכולם סובלים לחינם

ילד בן שנה וחצי

ו- 2 בני 6 ו-7

אחהצ הולך לנו מצוין ממש, רגוע שלו, משחקים, עושים ש.ב

מכינים אוכל ואוכלים

מגיע זמן המקלחות וכו והמצב מתהפך

מזזמן רגוע הכל הופך לסיר לחץ...

מקלחת את הקטן

ורודפת אחרי 2 הגדולים יותר 

שיכנסו להתקלח

שיצאו מהמקלחת

ושבאמצע לא ישתוללו  מדי...

ואז ההשכבה ההארווווכככככה

הקטן לאחרונה צריך שיהיו לידו

ולוקח לו זמן

והגדולים בזמנים טובים קוראים ספר

ובזמנים פחות טובים משתוללים ועושים רעש

וזהו בשלב הזה אני כבר מאבדת את זה..

מגיע לזמן ההרדמות איתם כבר בלי עצבים וכוח

וזה מסתכל אותי

כן נותנת נשיקה וקריאת שמע עם כל הסבלנות והרוגע שעוד יש בי...

אבל כבר לא נשאר בי טיפת כח וסבלנות לסיפורים רגועים

ואם נזכרו במשהו להגיד זהו בכלל...

בעלי לא יכול להיות בבית לעזור...

מה אפשר לעשות?

להקדים אא כי לא נספיק כלום באחהצ...

לזמן ההשכבה:

אם משחקים זה כיף להם, אז להפוך את המקלחת לזמן משחק (לקלח בובות או משחקים אחרים יחד איתם).

אם את מספרת סיפורים, אז לשמור סיפורים מיוחדים (עדיף בהמשכים) לשעת ההשכבה.

וכן הלאה.

וגם לערוך להם הטרמה - ללמד אותם לזהות בשעון את שעת השינה, וחצי שעה מראש לומר להם: בעוד חצי שעה מתחילים מקלחות. ואחר כך - בעוד רבע שעה, בעוד חמש דקות...

ולומר להם את סדר הערב בכל פעם: נאכל ארוחת ערב, ניכנס להתקלח, נשכב במיטה, נשמע סיפור, נקרא קריאת שמע ואז נישן.

שאולי הזמן הזה לחוץ, לפחות אצלנו, כי כבר מגיעה תחושה של סוף יום ואז אתה רוצה שזה יגיע כבר מהר..

אם נגיד המקלחות היו לפני זמן המשחק והש"ב, את חושבת שזה היה מתנהל אותו דבר?

מצידי למשוך את הזמן בנחת ולהשכיב ברוגע

אבל בלחץ משעה מסוימת שהם עדיין לא ישנים

ויהיה חסר להם שעות שינה

ויהיו עייפים למחרת...

כמה שאני מקדימה ואומרת בואו נשחק עד 7 כדי שנתקלח בנחת אחכ ולא בלחץ

זה לא עוזר

כשמגיע הזמן הם לא מתגייסים אליו

וכנראה שהבעיה בהתנהלות היא בי...

לפעמים אני מקלחת אותם מיד אחרי ארוחת צהריים ובערב הם משחקים, או נניח מקלחת ואחריה ארוחת ערב, להשאיר את אותם דברים- משחקים, שיעורי בית, הכנת אוכל, ארוחה ומקלחת. פשוט להחליף את הסדר של הדברים. 

וגם, הגדולים יכולים לשמוע סיפור לפני השינה בהשכבה של הקטן ואז בהשכבה שלהם רק נשיקה וקריאת שמע אחרי שהם כבר קיבלו סיפור בנחת. ובן שנה וחצי אצלי לפחות היה נהנה מלשמוע אותי מקריאה גם סיפורים ברמה שהוא בכלל לא מבין, רק מהקול הרגוע של אמא.

ברגע שאתם יודעים מה התכנון ואיך הסדר ערב/שינה שלהם יהיה, לכם יהיה קל יותר...  ואתם צריכים להשתדל להיצמד לשיגרה הזו ולא לסטות אחרת זה חוסר יציבות לילדים.

הם צריכים לדעת למה לצפות לקראת השינה זה כבר מרגיע את הגוף..

לדוג'-

לתת להם תעסוקה כשאת מכינה ארוחת ערב, לאסוף את המשחקים, לעשות מערכת, לסדר את החדרים לקראת השינה וכד'.

בזמן הארוחה לא קמים, אלא אם כן צריכים להתפנות או סיימו לאכול, אפשר לדבר איתם תוך כדי ולשאול אם יש להם משהו לספר לך (אם ירצו לאחר מכן תגידי שישמרו את זה למחר), לבקש מהם לפנות, אם יש קטנים אז שהגדולים יפנו להם, לתת להם לעזור בניגוב השולחן, סידור הכיסאות להחזיק לכם את היעה.. את גם מעסיקה אותם וגם משאירה שולחן נקי.

במקלחות- שבעלך יקלח אותם אחד אחרי השני, ונגיד את תארגני בגדים מראש ותקחי אותם  לחדר ותעזרי למי שצריך להתלבש ובעלך בינתיים מסדר את כל הבלאגן שנהיה בחדר מקלחת או להיפך בתפקידים ומראש לשים סל כביסה בצד כדי להניח אותם ישר שם ולא לזרוק לרצפה... זה חוסך המון זמן!

להגיד להם שעכשיו נכנסים למיטות ואף אחד לא קם בלי רשות של ההורים ולעמוד על זה! ממש להגיד להם עכשיו אנחנו נכנסים למיטות וכו'... גם אם אחד מהם קם על דעת עצמו בשביל להתפנות, את אומרת לו לחזור לחדר ולבקש רשות, בשביל להרגיל אותם לבקש רשות, כי עכשיו זמן שינה, לא כדי להיות רעה חלילה...

אפשר לשים להם בבוקסה סיפורים, שירים שקטים, מי שמפריע אתם תאלצו לכבות וחבל, בשביל שזה ימשיך הם חייבים להיות בשקט ולא לקום מהמיטות.

ככה לפחות אצלי זה עובד.

לא יודעת בני כמה הילדים שלך, אני עם שני קטנטנים , אחת בת שנה וחצי ואחד בן ארבעה חודשים. אבל נראה לי שככל שהם יותר גדולים זה יותר קל כי זה יחסית יותר יציב. בתקופות שיש אצלנו שינויים, אנחנו "לומדים" את הדפוס כמה ימים ואז מתאימים את הלו"ז.

אני אתן לך דוגמא, למשל אצלי הגדולה כבר חודש התחילה להירדם רק באזור 22:00, שלפני זה הייתה ישנה ב19:00 קבוע. אז קודם כל אני לא מתוסכלת כי אני לא מנסה לכפות עליה דפוס מסוים. יש לה גישה למיטה, כשהיא עייפה היא פשוט לוקחת מוצץ ושמיכה והולכת לישון, לפעמים נרדמת על הרצפה לידינו. הכלל שלי הוא שאני לא מרדימה ילדים בכוח ולא מצפה מהם לעמוד באיזה זה לו"ז כי זה פשוט לא עובד.

אז מה כן? אחרי שלמדנו את הדפוס, פשוט מנסים לראות איך הילדים משתלבים. בהנחה שאתם שניכם בבית בשעות האלו, פשוט לעשות את כל הדברים ביחד איתם, בלי מריבות ובלי לנסות להשכיב אותם- הרי זה ממילא לא עובד. אז אם הם נרדמים ב21:30 פשוט תתכונני מראש שזה הזמן שלכם ביחד ותעשי בינתיים את כל מה שאת צריכה- מקלחת בזמן שהבן זוג שומר, לסדר את הבית ביחד איתם, לצפות במשהו נחמד (הם יכולים להיות איתכם), לאכול, טלפון למי שאת רוצה ולשלב אותם בשיחה. ואז כשהם הולכים לישון סוף סוף בכיף- כי בסוף כל ילד נרדם מתשיהו- את לא צריכה לעשות שום דבר, את מוכנה לשינה, ואז אפשר לשבת בכיף כמה דקות ופשוט ללכת לישון או יש זמן זוגי בלי הילדים.

כולם חוזרים בין1 ורבע לרבע ל-2.

ארוחת צהריים ומיד אח"כ אני מדיחה כלים- אם התינוק בוכה וזה לא בגלל רעב, הגדולים יותר משחקים איתו.

זמן שעורי בית ומערכת ולמי שאין שיעורים- משחק או דף צביעה וכזה.

עכשיו בחורף לא יוצאים לגינה אז בעיקר משחקים בבית, הגדולות שלי (8,9) ממש אוהבות משחקי דמיון- אז כמעט כולם משתתפים בהם.

הכלל הוא שמי שמשתתף במשחק אח"כ עוזר לאסוף.

בד"כ בסביבות 5 אני כבר דואגת להתחיל לארגן את הבית, ארוחת ערב (מה שנשאר מהצהריים /פסטה/ סנדוויץ), מקלחות (מתחילה כבר ב5 וחצי).

השאיפה שעד 7 כולם במיטות.

כמובן בין לבין הנקה לתינוק וידיים בתורנות.

הכלל אצלנו שמי שהספיק לפני 7 להיות מוכן לשינה, כולל שהנעליים והבגדים למחר מסודרים- יש לו זמן לקרוא ספר במיטה עד 7. הילדים מממש מתאמצים להספיק, אפילו הקטן בן השנתיים... חיים שלי.

ואז כיבוי אורות וסיפור ברמקול עד 8.

(אוהבים אצלי את הפודקאסטים של עיתון משפחה. אבל אני שמה להם גם סיפורי צדיקים וכאלה)

לפעמים בן ה-2 נרדם ב6 ולפעמים ב8 אז הוא מסתובב בין הרגליים, אנחנו די מתעלמים ממנו...

בזמן שהילדים שומעים סיפור אנחנו מאפסים את הבית, אבל אין הרבה מה- כי הרוב כבר מסודר לפני שהילדים נכנסים למיטות.

אני מפעילה מכונה או 2, כלים שנשארו, טאטוא ולעמים מעבירים ניגוב.

ארוחת צהריים אני מכינה על הבוקר- בזמן שהילדים מתארגנים. דואגת שיהיה לי עוף מופשר ואז זה לא הרבה התעסקות- עוף בתנור, או מאודה בסיר עם תפו"א, מרק...

רק אם אני מכינה שניצלים אז ממש כשמתיישבים לאכול.

אבל! אני לא עובדת יום יום ולכן בבוקר משלימה שעות שינה וגם קצת כביסות. וסידורים.

וגם הזמן שלי עם בעלי לרוב הוא בזמן ארוחת בוקר או כשמסדרים את הבית בערב.

פעם ב... יוצאים ביחד (לרוב לאושר עד... חחח) כשאמא שלי שומרת על הילדים (גרים קרוב)

אז כמה שאני כותבת עצות, הכל בעירבון מוגבל 😅 הם יצאו מהמיטות, השתוללו, הדליקו אחד את השני והלכו לישון הרבה יותר מאוחר מהרגיל.

אבל- אצלנו זה לא כל ערב ככה, יש את הרגיל ויש יוצא מהכלל.

מצטרפת למה שהרבה כתבו לך להתאים את שעת ההשכבה לעייפות של הילדים, בתחילת שנה הייתי משכיבה את שניהם בשבע ואז שמתי לב שבן השנתיים נרדם רק בשמונה אז אני כבר לא מושכת אותו שעה במיטה אלא משכיבה אותו יותר לקראת שמונה (מאז זה התאחר עוד כי זה השלב שהשנ"צ כבר מתחיל לשבש לו את השנת לילה).

הם נרדמים ב21:30? אז תתחילי להשכיב אותם בתשע, תשע ורבע. בינתיים תנצלי את הזמן הזה שהם ערים לחלק מהרשימה של מה שאת רוצה לעשות כשהם ישנים, למשל לארגן את המטבח ולשטוף כלים אני לגמרי עושה כשהילדים מסביבי. את גם יכולה להכין לך כוס קפה ולראות סדרה ולתת להם בינתיים כוס תה ולנוח בספה איתך. או סתם זמן למשחק, ציורים, ספרים, מה שהם אוהבים לעשות בצהריים.

זה קשוח! אני גם מחכה לפעמים שהצהריים יגמרו כבר והילדים ילכו לישון ואז כשאני מחליטה במודע לדחות את תחילת הערב זה נותן עוד זמן שצריך להעסיק אותם ולהשגיח עליהם. אבל אפשר להשגיח עליהם תוך כדי דברים שאני עושה לעצמי. נניח זה אחלה זמן להשקיע באוכל למחר לעצמך.

גם אנחנו לפעמים מתחלפים בהשכבות ארוכות וזה מבורך בעיני שיש גיבוי כשאני כבר לא מסוגלת ועוד רגע מתפוצצת עליהם, וגם אצלנו צריך לשבת לידם עד שנרדמים (הגדול בן ארבע וחצי, קרוב לילדים שלך) הכי יעיל באמת זה השלב שאני כבר לא מדברת איתם, כל עוד הם מפטפטים איתי או אחד עם השני ההשכבה מתארכת. אני לפעמים שרה שירים שקטים ומתעלמת כשפונים אלי ורק מבהירה שעכשיו לא מדברים, לפעמים אני גולשת בפלאפון, היו פעמים שהייתה לי השתלמות בזום בערב ופשוט ישבתי בחדר שלהם עם מחשב עם אוזניות וזהו, אני כאן ולא כאן, אני פה להשגיח עליהם אבל לא זמינה אליהם וככה הם נרדמים.

הגדול לאחרונה החליט שהוא רוצה לישון לבד בלי השכבה בכלל, אני רק מכסה אותו ויוצאת והפלא ופלא הוא נרדם לבד! זה לא עצה בשבילך, כי אני גם לא יודעת איך זה קרה וזה היה ממש יוזמה שלו (אולי זה קשור לפתקי נחת?) רק לעודד שילד שההרדמות שלו יכולות לקחת שעה וחייב שיהיו לידו עד הסוף, פתאום נרדם לבד בקלות.

טלפונים להורים ובכלל לא בשעות האלה...

אלה שעות שהטלפון נמצא אי שם ואין לי מושג איפה 🤣

אפשר לאחר את שעת השינה אם נראה שהם פשוט לא עייפים (לא כתבת גילאים), אפשר לעשות איזו שהיא פעילות נמרצת כדי שיתעייפו קצת לפני (גן שעשועים או ספורט כל שהוא בבית), אפשר להחליט שמשמיעים סיפור או שניים בפודקאסט, תוך כדי שמנסים להירדם ואחרי שמסתיים הולכים לישון.

אחד מרדים ואחד מאפס מה שצריך.

מבאס אבל זה המצב..

אצלנו כשהייתה לנו ילדה מאוד עירנית (שלימים התברר שהיא צריכה מלטונין) הגענו לזמן זוגי רק בימי שישי בבוקר. 

אז בעיני כדאי להתייעץ עם רופא לגבי הצורך, ולא לתת בלי התייעצות.

שהגוף תריך ליימר באופן טבעי.

הבעיה בלתת מלטונין לא כי זה חומר רע, להיפך זה הורמון מצויין שצריך להיות לנו בגוף.

הבעיה היא כשנותנים באוםן מלאכותי הגוף לא מייצר את זה טבעי וככה מתפתחת תלות.

אחד מתופעות הלוואי אגב זה בעיות שינה.

כי ככה זה עובד.

לכן צריך התוויה רפואית, זה לא כזה פשוט.

יש דעות לכאן ולכאן

התייעצנו עם רופא והוא המליץ לתת. זו ילדה שיכלה ללכת לישון ולהירדם רק אחרי שעתיים.

יש ילדים שיש להם חוסר בהורמון 

קודם כל, ברור שהבעיה היא שורשית יותר בהתנהלות שלכם מולם וכבר דובר פה כמה פעמים על הדרכת הורים טובה.

אבל עד שתעלו על המסלול אני מציעה להוריד ציפיות..

הבנות שלי לרוב עד 19:30 כבר ישנות (4.5, 2.5 אם מעניין אותך לו"ז אז 17:30 א. ערב, 18:00 מקלחת- מקלחת ביחד, 18:30 התארגנות, סיפור, קריאת שמע ולישון) ועדיין אני לא כל ערב מאפסת את הבית, לא מכינה אוכל למחר ולא מדברת עם אמא שלי.

מה כן?

הכלים בדכ מצטברים בכיור עד שמישהו לוקח יוזמה🙊

את הבית מאפסים פעם- פעמיים בשבוע

אוכל- יש במקרר מה שנשאר משבת

זמן זוגי- יום בשבוע שמקפידים עליו

שיחה לאמא- במהלך הצהריים, עם הילדים וגם הם משתתפים בשיחה אבל גם זה, ממש לא כל יום. אם חשוב לי לדבר איתה בנחת אז כן בערב אבל תוך כדי משהו (נניח בחמישי תוך כדי בישולים לשבת)

אמנם עוד לא חזרתי לעבודה מהחל"ד, אבל כשאחזור אז השנה היום החופשי שלי ושל אמא מסונכרן אז בונה על שיחות רגועות שם.

להתקלח, להסיר איפור וקרמים- פה אני לא יכולה לעזור כי מעולם לא היו לי שגרות טיפוח כאלה, לא מתאפרת ביום יום וקרמים עומדים לי במדף רק ליופי. גם בפנימייה הייתי מתקלחת תמיד ראשונה כי ידעו שאני מתקלחת קצר.

סדרה- לא מחפשת את זה כ"כ אבל מנוחה עם מסך מבחינתי זה בזמן ההשכבות.. הן שוכבות במיטה ואני לידן עם מסך על בהירות נמוכה 

בת שנה ורבע

יש לה מלא שיניים

אז התחלתי כמה שאני מצליחה 

היא לא מאוד משתפת פעולה

ואז הם לא צריכים לירוק

בעיקרון ההמלצה היא לצחצח מהשן הראשונה

אנחנו מצאנו שבהתחלה הכי נח לנו זה תוך כדי המקלחת ועם מברשת אצבעון

4 מתוכן טוחנות

אני עושה בלי משחה בינתיים

רק מצחצחת כזה שייצא הלכלוך

כי כל המשחות שראיתי היה כתוב מגיל שנתיים...

אני מאמינה שזה לא בעיה לבלוע משחה שמיועדת לילדים אבל אין לי מושג

לק"י

לא להתייחס לגיל שכתוב.

אלא לכמות של חומר שנמצא בה (פלואוריד אולי). לא זוכרת... צריך לשאול בטיפת חלב.

אז בהתחלה אני רק מנגבת את השיניים והלשון בחיתול טטרה ובהמשך מצחצחת. אבל מתחילה מהופעת השן הראשונה