תשמע, דבר ראשון אני לגמרי לגמרי מבינה אותך, וזה נשמע מאוד קשה בשבילך לחיות ככה.

אבל דבר שני אני מבינה גם למה המכתב הזה (למרות שרואים שהשקעת בו ונפתחת ושיתפת מעומק הלב) - לא תרם לשיפור התקשורת.

למרות שמצדך אתה פותח את מה שבאמת קשה וכואב לך, מבחוץ זה לגמרי יכול להתפרש כמו גיליון האשמה, וזה מסוג הדברים שנועלים אנשים ומכניסים אותם למגננה.

אל תתייאש. עצם זה שיש לך רצון ונכונות להשקיע בקשר זה דבר עצום, ואחרי כל ניסיון יכול לבוא ניסיון יותר טוב.

המלצה אישית שלי - לפני הניסיון הבא לפתוח את הדברים, חפש וקרא חומר על "תקשורת מקרבת". זה עשה פלאים בחיים שלי.

בהצלחה, צדיק!

זה היה אחרי שנפגשנו עם פסיכולוג-ביחד,

ותוך כדי הפגישה היא פלטה- שאין לה כוח אלי, 

הוא אמר- שאם זה המצב- אין מה לעשות,

אז בקשתי ממנה אחר-כך- שתגיד-

אם יש לה כוח- או לא,

כתגובה היא דרשה ממני- לעשות לה רשימה מסודרת-

מה הדברים שממש חשובים לי בקשר-

ואז היא תחליט ברוב טובה-

אם יש לה כוח אלי- או שלא [לא נשמע מזלזל?]

אז בכוונה ניסיתי לכתוב-כמה שיותר ברור.

[וכמובן? שעוד לא קבלתי תשובה ברורה]

כנראה שאתם צודקים-

שהיה אפשר לנסות בצורה יותר חיובית-

אבל כשזו רמת התקשורת-

אני הרבה פעמים מתקשה בעניין.

נ.ב. העיצה על תקשורת מקרבת- נראית לי מחיפוש ראשוני טובה- ותודה.

שכל ציפייה ורגש שלי-

מרגישים לה- כאילו אני מחייב אותה-

ושאם היא לא תמלא לי את-זה- 

אני אאשים אותה לעולמי עד.

בזמן שבעיקר מה שאני רוצה-

זה פשוט להרגיש את מה שקורה בינינו -וגם סתם בחיים-

גם  כשמדובר בדברים לא נעימים-

בלי לברוח מהם- [כפי שבחוויה שלי היא רוצה- שוב,

כנראה מהסיבות לעיל]

ובעדיפות גבוהה-

גם לקבל ממנה אמפתיה [לפחות בחלק מהמקרים].

אתה מובן. היא מובנת. הסתחררתם למערבטולת שהרבה זוגות נופלים אליה.

החדשות הטובות - יש איך לצאת מזה. באמת.

ו- סליחה, אני לא פסיכולוגגית אז אולי קטונתי ואני לא מבינה, אבל אני לא מצליחה לתפוס איך הפסיכולוג אמר שאם אין לה כוח אליך אז אין מה לעשות.

מה??

אין לה כוח = היא עייפה ממשהו. היא עייפה ממשהו=יש גורם כלשהו שמכביד ומקשה עליה. יש הרבה מה לעשות - לאתר את הגורם הזה, ולהעיף אותו מהחיים שלכם, בעבודת צוות!

ונשמע ששניכם גם יודעים מצוין מה הגורם... לפי מה שאתה אומר, אלה הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלך, שאיכשהו מגיעים לפתחה או מתפרשים אצלה כאיום על הצרכים הבסיסיים שלה (האשמה...)

נורמלי, שגרתי, מצוי - וניתן לטיפול. יש איך לשפר תקשורת. יש איך להגיע להבנה הדדית.

בהצלחה...

אני מכיר כמה פסיכולוגים שפירקו משפחות בהינף-יד, וללא סיבה באמת מוצדקת..

מדובר על פסיכולוג דתי?

זה א ר ו ך, מלא במקפים, רווחים, סוגריים שונים וכו'

המכתב מרגיש מתיש, וקשה להבין מה אתה בדיוק כותב, למרות שהרעיון הכללי שלא טוב לך מובן...

אתה יכול לתמצת את זה לכמה נקודות קצרות הרבה יותר בלי כל הערות הביניים

ואולי במקום לנסות לחפש במה היא לא מתנהגת טוב פשוט תנסו להנות לכם יחד

בהצלחה רבה!!!

כפי שכתבתי בתגובה השלישית,

כשאני מנסה לבוא לקראתה- היא הרבה פעמים מתעלמת,

וגם כשלא- היא נותנת לי תחושה-שאני מכריח אותה לדבר,

ולכן- כל מילה שהיא נותנת לי ברוב חסדה-

[גם אם היא מאולצת כנ"ל]

אני חייב לשמוח- ולא לצפות לעוד שום דבר,

[שוב, תמיד אותם בעיות חוזרים וצצים כמעט בכל מקום,

שאני חש- שאם אני מצפה למשהו

שלדעתה- הוא לא הגיוני-

מבחינתה אין לזה מקום]

סתם לעשות משהו נחמד ביחד, להנות זה עם זה, להתאוורר, לטייל...

בלי לחפור כ"כ הרבה בציפיות ובעיות ולהתפלסף

פשוט זה נדמה שאולי הרצון שלך לדון בדברים עד הסוף הוא זה שמתיש אתכם

שהיא רוצה שהכול יישאר- רק ברמה הזאת,

ואם לדוגמה- אפילו יומיים אחרי הטיול-

אנסה להעלות משהו לא נעים-

מבחינתה- נחזור אחורה-

וכאילו לא היה שווה כל מה שהתקרבנו,

במילים אחרות- היא מקבלת אותי- 

אם לא יהיו לי ציפיות שלא ינעמו לה.

צריך למצוא את הדרך להיתמך זה בזה בלי להשאיר זה את זה בתחושת עומס דרישות ואשמה...

נשמע שאתה מנסה (סליחה על הביטוי שוב) לחפור בדברים שונים מהעבר?

אני יכולה להבין את הצורך שלך בליישב דברים שהיו וכל זה

אבל גם ממש ממש מבינה למה זה נשמע פשוט מתיש מאד ומייאש

אולי כדאי להפנות את הדיונים, ובעיקר את המעשים, איכשהו יותר להסתכלות קדימה?

לאו דווקא קשור לעבר, 

לאין כמו אמא-

זה העניין-שאני לא מחפש שהיא תספק את הרגשות שלי-

אלא שלא תתנגד ותתעצבן על עצם קיומם.

ושלילי ועל הצורך לתקן?

קח לך תקופה שבה אתה חובש משקפיים ורודים ורואה רק טוב בזוגתך. תקבל אותה כמו שהיא.

כמו שאתה בעצם מבקש שהיא תקבל אותך עם הביקורת שלך.

איך אתה חושב שהיא מרגישה אם אחרי יומיים של טיול והתקרבות אתה חוזר להזכיר לה נשכחות?

אני יכולה להבין אותה. אם אתה חושב שאתה רגיש, מן הסתם היא רגישה הרבה יותר ממך ולא מסוגלת לחיות באקלים ביקורתי.

היא אומרת את זה בפירוש - אין לה כוח לזה.

וזה לא נקרא לשמור בבטן את מה שמציק, זה נקרא להעביר על המידות, להיות גדול, בעל עין טובה.

אחרת כלום לא ילך.

מקווה שזה בסדר ואם לא - סליחה.

נראה לי שאת לא מבינה מה נקרא "לא נעים" וכמה דברים עלולים להציק.

אני אתן לך משל:

תדמייני שזה עניין פיזי. תדמייני שהיא פשוט דורכת לו על הרגל כל הזמן.

לא כי היא רעה, סתם בעיית ראייה. היא לא רואה שהרגל שלו שם.

כשהוא אומר "אאוץ'" היא נלחצת - כי אין לה איך לראות את זה, ומה הוא מצפה ממנה, ומרגישה שהוא מאשים אותה וזה חסר מוצא והיא תמיד תהיה אשמה כי הוא כל הזמן טוען שהרגל שלה מכאיבה לו... ברור שזה מתיש ומייגע, אין ספק.

אבל גם מהצד שלו - להרכיב משקפיים ורודים... לקבל אותה כמו שהיא... כל זה לא מתקשר למה שקורה כרגע ש-אייי! היא דורכת על הרגל! כואב! ואסור לצעוק כי היא רק תפרש את זה רע... מה עושים? מה עושים?

זו המשמעות של 'לא נעים', וכשזה פיזי זה לא בהכרח כואב יותר מסוגים אחרים של 'לא נעים' - אפילו להפך.

אז להמשיך בתוך המעגל הזה לא כדאי, זה לא עוזר לאף אחד מהם. אבל להעביר על המידות זה לא מענה מספיק טוב כשיש משהו כל כך מכאיב בזוגיות. צריך בעבודת צוות למצוא לזה פתרון.

מוטב מראש לא לצאת לטיול. מוטב לפתוח הכל אצל פסיכולוג, כמו שהם אכן עשו,

וזה נשמע כמו שהפסיכולוג אמר - שאם אין לה כוח, אין מה לעשות.

אין לנו כאן את נקודת המבט של האישה, אבל משום מה התחושה היא שהדרישות ממנה גדולות מדי, מעיקות, המון ביקורת ושום התקרבות אמיתית.

לא יודע- למה אני לא מצליח לכתוב את התגובה אחריה

מסכימה עם ההסבר של המזדהה חוץ ממשפט הסיום

לא להתלות בכך שרק בעבודת צוות אפשר לפתור דברים. זה לחלוטין לא נכון.

בדיוק להפך, כמו שאנחנו רואים כאן - אם האישה לא מעונינת לטפל בבעיות, אז זהו? הכל אבוד?

לא. ממש לא.

קשיים בזוגיות נובעים הרבה פעמים מדינמיקה זוגית, לא כי אני לא בסדר ולא כי אתה לא בסדר, אלא כי משהו בדינמיקה בינינו חורק.

מספיק שאחד משנינו שרוצה שינוי - יעשה שינוי בעצמו, וכל הדינמיקה הזוגית תשתנה.

במקרה כאן - אתה הפותח - לא מרוצה, לא מסופק וזה אנושי, ומובן. אבל לדעתי ומתוך נסיוני בחיים - כיון שהמצב מפריע *לך* לכן גם אתה זה שצריך לקחת אחריות על השינוי. 

תתחיל להבין ולהפנים שגם בזוגיות הכי מאושרת בעולם לא תמיד בני הזוג יכולים למלא את מלוא כל היקף צרכיהם של בני זוגם. נסה לשחרר.. להבין, גם אם ההבנה הזו כואבת מאד, שאתה לא יכול לצפות מאשתך לתת את מה שהיא לא יכולה לתת.

חפש לך מקורות כח נוספים, חברים/רב/ידיד מבוגר/סוג של מורה דרך/יועץ שאפשר לשפוך אצלו את הלב, לקבל ממנו תמיכה רגשית בתחומים שבהם אשתך לא מסוגלת לספק לך את זה.

יש תחומים שבהם היא כן נותנת לך משהו? בקשר? בבית? בילדים אם יש לכם?

אתה מודה לה על מה שהיא כן נותנת? 

אם אתה מודה מן השפה ולחוץ זה לא נקרא להודות, כן? לעבוד על עצמך לראות, להכיר במה שהיא עושה, להעריך את זה באמת. ושמשם תבוא הכרת הטוב שלך

סליחה על האורך, יצא קצת מבולבל, מקווה שהועלתי במשהו

תודה על ההשקעה-שלך-

ושל כל המגיבים. החכמתם ועזרתם.

[אני עוד לא סוגר את הדיון,

אם יש למישהו עוד מה להוסיף- אשמח מאוד]

שאני מרגיש- שכל מילה שאני מדבר-

במצבים כאלו- רק מכבידה עליה,

ואפילו  כשאני מנסה לבוא לקראתה-

אני זוכה בדרך-כלל להתעלמות-

מה ששוב מעורר אצלי הרגשת השפלה וחוסר ודאות-

ואני מעוניין שתבין את- זה-

מה ששוב מלחיץ אותה, וחוזר חלילה...

להרגיש יותר בטוח (לא השפלה, לא חוסר ודאות). 

אם אתה רוצה לצאת מהפלונטר.

אני חושבת שהיא די מבינה. אבל לא מסוגלת לעזור לך.

תעזור אתה לעצמך ולשניכם אם תתמלא ביטחון עצמי.

וגם אל תדאג - ברוב המקרים זה משתנה בהמשך החיים. סביר להניח שזה לא ישאר ככה תמיד.

אנשים (נשים) גדלים, צומחים מבחינה נפשית ואישיותית. נשמע שצריך לתת כר לצמיחה. הרבה תמיכה מצידך ללא סייג.

זה מרפא לנפש.

לענ"ד זה השקעה שתחזור אליך בהמשך.

אנחנו נשואים 3 שנים

יש לנו ילד אחד ואני בהריון בחודש שביעי

בתחילת הנישואין הכל היה כיף

ולאחרונה עם העומס הכל נהיה קשה יותר

אני שוב ממליצה לכם בחום ללמוד תקשורת מקרבת.

נסחפתם למערבולת שהרבה נסחפים אליה, אבל לגמרי יש איך לצאת מזה ולחזור ליהנות מהזוגיות!

תודה על העזרה

בעיקר היה חסר את הצד שלי

והוא-אני מוצפת בקשיי ההריון ודאגות הלידה -וצריכה להסתדר עם הבכור

וגם הוא ברגע שמגיע הביתה זקוק לכל הדברים שכתב והרגע

ואני כל הזמן שומרת על הקירות שלא יפלו עלי

אני בסדר עדיפויות כל הזמן ובשרידות למול כל המטלות

וכל הזמן מלווה אותי תחושת חוסר הצלחה-מה שאני לא אעשה לא טוב-אף אחד לא מרוצה

אז ככה אני כבר אומרת אין לי כח ודי.

אני משתדלת לדאוג לעצמי לחברה ולתעסוקה ולכיף וזה מה שמציל אותי

בהתחלה|(ההריון) היתי מתמסרת לכל המטלות והדברים והיו רגעים שחשבתי שאני מתה-או נחתכת לחתיכות או מתאבדת אין לי אפשרות לעמוד בכל הדברים הללו.

והרשימה העצימה אותם-ביקשתי ממנו שיכתוב מה הוא רוצה ממני ואבדוק אם אני יכולה-אם לא אז אני לא יכולה לתת לו וחבל שיתגרש ממני ויתחתן עם מישהי שיכולה לתת לו את זה -זה צרכים בסיסים שלו

ולכן הפסיכולוג אמר שאם אין כח אז מה לעשות?והרשימה שקיבלתי היתה לא ברורה ולא עזרה לי במטרה היא רק מאוששת לי שהוא לא מבין אותי והציפיות מוגזמות.

ביקשתי אח"כ שיקח את המכתב ויקח ממנו משהו אחד יתרגם למעשי ובקשה לפעם ביום לעשות

לדוג' חשוב לי הקשבה ואמפטיה תקשיבי לי 5 דקות ותגיבי תגובה אימפטית כמו-1234-אך הוא לא ענה ע"כ.אני לא מסבירה לו בפירוט את זה כי הוא לא כ"כ מקשיב (בהרגשה שלי-בעקבות נסיונות עבר-וגם כשכן לוקח אותי בצורה מרובעת-את אמרת ככה-לדוג' את אמרת שבבוקר זה יותר נח לך לדבר-נכון אמרתי אבל זה לא אומר שזה באמת ככה  כל יום ואם הילד התעורר אז זה קשה לדבר-הוא לא שם לב לזה אלא שקוע בהרגשות של עצמו ובצורך שלו לדבר-ככה אני מרגישה)

סוף מעשה הדברים מורכבים נורא-ועומס החיים לא מרחם עלינו-גם אם ניקח נופש(ואין לנו כסף)-רק לצאת מהמטענים והמרירות יקח את כל הנופש.

יצא לי ארוך נורא-אשמח להשתתפות.יותר מעיצות אבל גם הם יועילו-אם יגיעו מהבנה.

תודה לקוראים

שינית את כל התמונה!!

נשמע שאת מתמודדת עם נתונים לא פשוטים בכלל.

(כאילו שיש כזה דבר חיים פשוטים למישהו, כולנו חיים במרוץ...)

את בעצם מתארת מצב שבו אין לך בכלל את פניות הדעת והמחשבה להקשיב, להכיל ולהביע אמפטיה.

נראה לי, שהעזרה הראשונה הבסיסית שתציל את המצב, היא להוריד ממך עול.

איך? - אני לא מכירה את נתוני החיים שלכם.

או שבעלך ייקח על עצמו לעשות חלק מהמטלות בבית (במסגרת השעות שהוא נמצא בו),

או שתמצאו דרך אחרת להקל מעליך, כמו:

• לקנות אוכל על מנת לחסוך עול של בישולים, או לבשל כל פעם אוכל לשלושה ימים, להקפיא ולחמם כל יום
• להשתמש יותר בכלים חד פעמיים על מנת לחסוך עבודה בשטיפת כלים (אולי ממילא זה מה שאתם עושים)

אני אעצור כאן כי לא מכירה את החיים שלכם.

נראה לי שאחרי שירד מעליך עול, ותהיה לך יותר פניות הדעת וממילא גם כוח נפשי,

המצב ישתנה מעצמו.

מעבר לכל זה, נראה לי שכדאי לבעלך ללכת לטיפול רגשי, זה בטוח יעזור לו כלפי עצמו וגם כלפיך.

הרבה הצלחה לשניכם ומאחלת לכם שתמצאו את שביל הזהב והקשר יתרומם רק למעלה.

בעיקר חסר ההשתתפות בעול כי הורדתי מעלי דברים

אבל ההרגשה היא של חוסר מוצלחות אני מתוסכלת כי אני רואה שהוא דיבר רוב השירשור על עצמו

ואפילו שכח לספר על הקושי שלי בהריון והילדים

אני באמת צריכה לדבר איתו על זה

אם בעקבות הדברים שהעלית התחדד לך משהו, אם תרצי לשתף עוד, אני מקשיבה.

אבל מרגישה שחפרנו כאן

יש לך רעיון אחר?

ו-תודה

מה הכוונה 'מרגישה שחפרנו כאן'? לא בטוחה שהבנתי.

את מתכוונת שאולי זה מפריע למשתתפות הפורום אם השרשור הזה ימשיך לתפוח?

אם זה החשש, הסירי דאגה מלבך.

אבל אולי בעיה אחרת שמפריעה לך לכתוב?

התפיחה שלו

וגם החשיפה האישית.

וגם לא יודעת מה להוסיף?

לכתוב שוב שכוונות שתינו טובות אבל אין לנו מוצא מהסבך?

אני חושבת שאם הוא יהיה פחות עמוס רגשית הוא יצא ממעגל הקושי הזה

וככה אני אוכל יותר להתיחס אליו והוא לעזור לי

כל הרשימת ציפיות הזו היא נצרכת מצידו אבל גדולה עלי.

איך יוצאים מזה?לא יודעת?

בא לי שאבא שלו-או סמכות יראה לו איך להתנהג.אבל הוא לא רוצה (האבא והבן)

וטוען עלי שאני הולכת לפסיכולוג בתור גננת.

ועוד משהו שמפריע לי-חשש שמא הוא יתעצבן עלי שכתבתי דברים מסוימים כאן

(למרות שאישר לי)קשה לי שהוא צוחק עלי-שאני צריכה אנשים שיגידו לי מה לעשות

כשהיו לנו קשיים זוגיים ונזקקתי לעזרה חיצונית, הגעתי למסקנה - ושכנעתי את בעלי - שמוטב שהשיחה שלי עם הגורם החיצוני תהיה מחוץ לטווח אוזניו ועיניו. כן סיפרתי לו אחר כך תובנות, דברים שעלו - אבל דגש גדול על האחר-כך. כי בזמן אמת, כדי להיעזר באופן יעיל אני חייבת להיות חופשייה להתבטא ללא חששות וצנזורה.

ההסתרה-בהסכמה הזאת לטווח ארוך שיפרה את הפתיחות והכנות בינינו, כי עזרה לי לצאת ממקום של קושי.

אם העיקרון הזה מקובל גם עליכם, תוכלי לפנות אליי לשיחה אישית במסר (את יודעת איך?)

להדגיש - בניגוד למי שאני נעזרתי בה, אני עצמי אינני מטפלת. כל מה שיש לי להציע לך הוא זוג אוזניים ואהדה. אבל מהם - מלוא חופניים.

אני מאמינה שטוב לאוורר את הדברים.

את כרגע בהריון, את תשושה את עייפה. את סוחבת משקל יתר, את מגדלת ונושאת תינוק בתוך גופך, כל רגע 24 שעות ביממה.

אני פונה רגע לפותח היקר, שנגע לליבי מאד ומאד הבנתי אותו בהרבה דברים.

בעל יקר: האם חשבת מה המשמעות הדבר להיות בהריון??? דמיין לעצמך את עצמך הולך עם תינוק כל הזמן כל רגע עליך. יותר נכון- בתוכך, ואתה האחראי היחיד עליו בעולם. איך אתה היית מרגיש? תאר לעצמך את עצמך נושא את התינוק הנ"ל כשמערכות גופך בעובדות בשיא היכולת כמו לאחר ריצה ארוכה.. זה המצב הפיזי האובייקטיבי של אשה בהריון. 

האם היית מסוגל להיות קשוב כ"כ לאשתך? אפילו כעת קשה לך לראות אותה בקשייה, ואתה לא בהריון???

לכל זה מווסף העול של גידול הילד הגדול ב"ה, והאחריות על הדברים המעשיים בבית, שאני מבינה שהם יותר על כתפי אשתך. 

האם כל זה איננו מהווה גורם שמונע אפשרות אמיתית לתת לך את מבוקשך ביחס כ"כ מכיל ומחבק?

למעשה מדרך העולם שכעת תורה להיות החלשה והנזקקת בקשר. זה הזמן שבו אתה נדרש לתת יותר מתמיד, להיות קשוב יותר מתמיד. להיות קשוב לצרכים שלה, לא שלך. והצרכים שלה נשמע שהם יותר מעשיים ופחות ברמה של דיבורים. זה הצורך שלה לא שלך.

אני חושבת ששניכם צריכים לקחת נשימה ארוכה ולומר לעצמכם, שבע"ה המצב זמני.

האשה עם כל הרצון הטוב, לא נמצאת כרגע במצב שמסוגלת לעשות שינויים. ואני לא מבינה למה הפסיכולוג לא האיר את עינכם לכך.

הריון זה מאד זמן של התכנסות נפשית

תגידו לעצמכם לנסות לעבוד על הזוגיות חצי שנה לאחר לידה.

עד אז כל אחד ינסה למצוא לעצמו את מקור הכוח שלו מחוץ לזוגיות: חבר/ה פעילויות פנאי אהובות. ואולי אפילו טיפול פסיכולוגי לבעל לבדו שיעזור לו לצלוח את התקופה הקשה.

כמובן לא להזניח את עצמכם כזוג בתקופה הזאת. אבל להתמקד במה שאתם מסוגלים ואואהבים לעשות יחד:

לאכול יחד ארוחת ערב על הספה. לצפות יחד בסרטים/סדרה (אם אתם נוהגים לצפות) לשחק יחד משחקי קופסה! זה כייף גדול, אל תבחרו משחק תחרותי מדי! לפתור יחד תשבצים, ללכת לטייל על החוף בלי נעליים, ועוד ועוד... 

תנסו להתמקד עכשיו בה כן ניתן לעשות ולהיות יחד. (להיות יחד פיזית אולי קצת קשה לאשה בשלב הזה של ההריון.. אז כמובן חשוב לא לוותר לגמרי, אבל להתחשב במצב המיוחד)

תשננו לעצמכם בראש שזה זמני.

גם אחרי הלידה זה לא זמן טוב לנסות לעשות שינויים במערכת הזוגית.

בעל יקר: תקח על עצמך להיות משען ועזר לאשתך בתקופה הזאת ולא לנסות לשנות אותה. להיות שם עבורה. אני בטוחה שזה יעזור מאד להתחשב בצרכים שלה, כשהיא תתחזק.

אבל קחו בחשבון לפחות חמישה חדשים לאחר לידה שהם זמן רגיש.

המון הצלחה וברכת ה' עליכם!

באמת מענין על הפסיכולוג-הוא מאוד שויוני ולכן אולי לא הכניס את זה.

א. אני רוצה אכן לעזור לה- ולהיות משענת-

אבל כשאני יוזם מחוות- בדרך- כלל אין לי שום מושג-

אם נהנתה מהם- או שאין לה כוח לקרבתי.

[כמו שקרה הרבה פעמים לאחר מעשה].

ב. אני מסכים ומודע לכך- שהריון זה זמן מיוחד-

אבל מבחינת הבעיות בזוגיות-

אני חש שלא נוצרו דברים חדשים-

אלא דברים שהפריעו מהתחלה- וניסינו-

[שלא בחכמה] להתעלם מהם- הגיעו לפיצוצים-

ולכן לא הזכרתי את נושא ההיריון,

לא בגלל שזה לא רציני-אלא פשוט-

כי יש פה פצעים מתחת לפני השטח-

שהיו מההתחלה- ועכשיו- אין מה לעשות-

יוצאת המוגלה- בין אם נרצה- ובין אם לא..

דע לך שאשה חכמהשהיתה שותפה פה בפורמים (יוקטנה) אמרה לי פעם, שלהריון יש נטיה להאיר על המקומות שזקוקים לשיפור בחיינו. זה זמן של התחדשות כ"כ גדולה שהרבה דברים צפים.

אבל מאידך זה לא זמן טוב לטפל בטיפול שורש בכל אותם דברים. בדיוק כמו שניתוחים פיזיים לאשה הרה, ידחו לאחר הלידה, אלא אם כן יש בהם פיקוח נפש, כך אותו הדבר בניתוחים לנפש או למערכות יחסים.

אז אם אתה מרגיש במצב של פיקוח נפש- לך לטיפול! לבד בלי אשתך, כדי לקבל כוחות כדי לעבור את התקופה עד שאשתך תתאושש מהלידה (ולא פחות מחמישה ששה חודשים...)

ומאידך תתמוך בה! אם אתה לא מקבל פידבק, אני מציעה שתציע עזרה: יקירתי אני מעוניין להקל עלייך כי את כ"כ עמוסה ומשקיעה בבית בילד וכמובן בתינוק שבבטן  מה את רוצה שאעשה עבורך?

התשובה יכולה להיות החל משטיפת כלים, וכלה במסאז' לכפות הרגלים (שזה דבר מדהים בהריון ובכלל..)

וכמובן אשה יקרה לא לשכוח להודות ולומר כמה המחווה שבעלך עשה עבורך, עזרה לך.

אני חוזרת על ההצעה לעשות דברי כפים יחד, אפשר לקבוע נניח 3 פעמים בשבוע שעושים משהו יחד, וכל פעם מישהו אחר בוחר את הפעולה...

בקיצור, אם להשתמש במשל שהבאת, אני מציעה שתנקז את המוגלה במקום אחר, ותשדל בבית לשים תחבושת ולהיות בעיקר נעים ונחמד. 

כמובן בל נשכח שההריון עובר במקביל גם עליך! גם עבורך זאת תקופה לא קלה! ולכן על אחת כמה וכמה אין זה הזמן הטוב לטיפול זוגי, אלא אם כבר לטיפול תמיכתי עבורך.

הרבה הצלחה לשניכם1

אל תאמרו לעצמכם מילים קשות כמו 'זה לא ילך' ו'אנחנו לא מתאימים'.. בע"ה בנחת וברוגע, תעברו את הלידה, תתאוששו כולכם, התינוק/ת יגדל קצת, תהנו ממנו/ה בע"ה, וכשתהיו מאוששים יותר תפנו לטיפול עמוק יותר.

בהצלחה רבה! אתם נשמעים זוג מקסים

את ממש מבינה.

איך?למדת את זה או מנסיון אישי?

ו

אני לא מגיבה לו על מה שעושה לי טוב הרבה פעמים באמת

גם בגלל העומס והקושי.גם בגלל שהוא כזה מחכה לזה וכאילו אוי ואבוי אם לא אחמיא לו-פעם הבאה לא יעזור וקרה ככה.

וגם הוא מבקר את מה שאני אומרת ומוסיף את מה שהוא רוצה לשמוע-לדוג' אני: תודה רבה לך-הוא:ישר הוא נכנס לתוך דברי נכון זה עזר לך?נכון אני בעל מקסים?אני לא אוהב שאת לא מחמיאה עלי.תגידי לי כמה אני טוב ולא כמה אני מעצבן ואין לך כח אלי..

הוא צודק אבל מה שהוא אומר נכנס לי בתור ביקורת עלי-וזולל לי את שארית הכח והרצון שהיה לי באותו רגע.כאילו מה אני צריכה גם לחשוב אלף פעמים לפני כל דבר.איפה הרגש הפשוט למה מכל דבר לעשות סיפור.תראה אני מודה לך .תקבל את זה ושלום.(הוא הרי כ"כ צמא לזה)

בוא נעבור הלאה.

אני באמת מקווה שהוא יטפל בעצמו באמת שאין לי כח גם לכל המוגלה עכשיו

הגם שהרבה קשור לעבר שלו ולא אכחיש שגם שלי-כמו שכתבו פה אני לא אוהבת שמאשימים אותי.

צר לי, כל כך כואב לי לקרוא...

אם אכן התגובות של בעלך הם בסגנון שאת מתארת, אז הוא צריך, חוץ מטיפול רגשי, גם ללמוד תקשורת בונה.

כשאשתך אומרת לך תודה רבה, זה המקום והזמן להגיד לה תודה וכמה אתה אוהב מחמאות,

(ובלי להוסיף מחמאות משלך כמו נכון אני בעל מקסים?) וזה ממש לא המקום והזמן להזכיר לה כמה אתה שונא ביקורת ממנה!!

היא אמרה תודה רבה - תענה: בשמחה, יקירתי!! כיף לקבל ממך פידבק.

זה ממש נשמע שאתה מנצל כל שיחה להזכיר לה את המגרעות שלה.

ברור שאין לה כוח לכלום.

ביקורת, באופן כללי, היא נשק שצריך למעט את השימוש בו כמה שיותר.

אף אדם בעולם, גם בריא כמו שור ובלי קשר להריון, לא יכול להתמודד עם ביקורת כל הזמן!!

זה ידוע בתורת הפסיכולוגיה, שביקורת היא אחד הדברים הכי הורסים שיש.

אתה צריך ללמוד להשתמש במילים חיוביות בלבד.

גם כשמשהו מציק לך, יש דרכים חיוביות להביע את זה.

לך תלמד תקשורת בונה, ברצינות, זה ממש קריטי.

גם הוא חיפש תמיכה מאנשים אחרים לא?

וגם הוא התלונן שאת צוחקת על דברים שהוא פותח לפניך לא?

אני כבר מבולבלת...

שלא יגידו לו מה לעשות

למעשה הוא חיפש שיצדיקו אותו לדעתי

יכולת ההפרדה הזאת היא היא ההכלה האמיתית.

כאן זה מוסבר מאוד יפה - אמנם בהקשר ליחסי הורים וילדים, אבל בעצם רלוונטי לכל מערכת יחסים.

הרימון חוסם לי את הקישור

וברגע שאמרת "יחסי הורים ילדים" אני ממש רוצה לקרוא את זה

אני מרגישה קושי רגשי עם אחד הילדים שלי, ילד שיש לו רעב רגשי יותר מהאחרים וקשה לי מאד למלא את זה. הקישור הנ"ל יכול לתרום לי?

הכותבת היא בשמת_א מאתר 'באופן טבעי'.

************

ה"הכלה" היא שם קוד להתנהגות הבאה:
את מפרידה רגשית בין ההתנהגות של הילד שלך והרגשות של הילד שלך - לבין ההתנהגות שלך והרגשות שלך.
מאוד ברור לך בתוך כל הגוף שלך, מה "הוא" ומה "את".
למשל, אם היא נופלת ובוכה - הבכי שלה נשאר מבחינתך אצלה, ואת אדם נפרד ונבדל, מוכנה לבדוק אם היא זקוקה לנחמה, או תיכף תירגע לבד ותקום, או זקוקה לטיפול עכשיו, או כל תגובה אחרת ההולמת את המקרה הספציפי שבגללו היא בוכה עכשיו ברגע המדוייק הזה.

מי שאינו מסוגל להכיל, אלה המבוגרים, שהילד בוכה והבכי הוא לא "של הילד" אלא מהדהד להם בתוך הגוף שלהם את כל המצוקות הבלתי פתורות שלהם, את כל הבכי והכאב שלהם מהילדות ועד היום, והם שוכחים לגמרי את הילד, הקיים, זה שמולם, ומתמלאים כל כך בכאב שלהם שהם מעוורים ומסונוורים ולא רואים ממטר, ומתוך הכאב והעובדה שמעולם לא ניחמו אותם הם מגיבים קשה לילד: או ב"לא קרה כלום!" שמנסה לטאטא את הבכי וגורמיו, או ב"תפסיק לבכות!" זועם, או בכל השיטות שפשוט מוחקות את הילד, מתוך חוסר מודעות לעירבוב שקורה בין הרגשות של הילד לרגשות שלהם.

הבכי הוא רק דוגמא קלה. ההכלה מדברת על כל רגש שעולה אצל אחר, מתוך השאלה האם אנחנו מגיבים לרגש של האחר מתוך שלווה ומתוך מודעות, בחירה ופוקוס בגוף שלנו שמפריד בינינו לבין האחר, או האם אנחנו מגיבים לרגש ממקום לא נקי, לא מפוקס, תגובה אוטומטית וללא מודעות ובחירה, כי הרגש מייד מציף לנו את הרגשות הכואבים שלנו שמציפים אז את כל הגוף שלנו ומתוך מה שהם מעוררים בתוכנו, אנחנו מגיבים כלפי האחר (לרוב, למרבה הצער, תגובה לא מתאימה, שמשפילה, מקטינה, מעליבה או מזניחה את האחר).

עכשיו, יש גם "תחליף להכלה".
כלומר, ההורה מאמין שהוא "מכיל" אבל בפועל זה לא מה שהוא עושה. או שהוא באמת מכיל למשך זמן מוגבל, וברגע מסוים מפסיק להכיל (זו מסוגלות רגשית, זהו אחד הכישורים הרגשיים שעלינו לפתח, ושרוב הסיכויים שמעולם לא לימדו אותנו אותו בילדות אלא להיפך - ולכן אין להתפלא שרובנו הגדול אינו מסוגל רגשית "לבצע הכלה" ליותר מכמה שניות או כמה דקות), אבל לא מזהים את רגע המעבר, ועוברים מ"הכלה" ל"הקרבה", והרבה פעמים, שוב למרבה הצער ובלי כל כוונה רעה, רק מתוך חוסר שליטה - עוברים מ"הקרבה" ל"תוקפנות" כלפי האחר.

לרובנו קשה להגיד "לא מתאים לי" בלי כל האשפה הזאת של האשמה והקורבניות וה"אוי אסור להגיד לא לילד".

הרבה לוקחים את הרעיון של חינוך_ללא_כפייה‏ לכיוון שגוי, של הפיכת ההורים לסמרטוט. ולא בזה מדובר.

קשה מאוד ללמד הורות דרך האינטרנט, בחיי. אני רוצה להיות שם בסיטואציה ולהגיד לאותה אם (או לאותו אב שזה קורה לו, ויש כאלה, קראתי אותם פה): עצרי! את מרגישה בגוף שלך איך את מקריבה? את מרגישה שאת לא "מכילה" ולא נעליים אלא "סובלת בשקט כי את מאמינה שצרכי הילדה קודמים ואת מבלבלת באופן אנוש בין הצרכים של הילדה לבין מצוקה של הילדה"?
המצוקה של הילדה לא באה מזה שהיא רוצה משהו ואין, או שקרה לה משהו. המצוקה הזאת, שגורמת לאמא לסבל, היא "אמא, תהיי אמא שלי! אל תהיי קורבן! אמא חלשה מפחידה אותי!"
קשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חזקה" כי זה עלול להתפרש כמו "תצעקי על הילדים!" או "תפקדי עליהם בתקיפות והם ייכנעו!" וזה ממש לא מה שאני אומרת. ממש לא!
(כתבתי "גמרנו! מספיק ודי!" בדף ילד_שאף_פעם_לא_די_לו‏, ואחר כך הבנתי שזה עלול להתפרש ממש הפוך  )

וקשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חלשה" כי זה משהו שמוכרחים להרגיש מבפנים, שאת מרגישה לא ראויה מול הילדים שלך, שאת מרגישה אשמה כשאת לא רוצה שידרכו עלייך.
בעולם של הטועים ב"הכלה" יש רק קורבן או תוקפן.
קשה להסביר, כאשר יש רק שתי אפשרויות: "אמא קורבן" או "אמא צועקת" (או מאיימת בסטירה, או חוטפת מהיד). אין עולם שבו כל אחד שם את הגבול לעצמו איפה שמתאים לו, וראוי לו, ולא מאפשר לאחר לדרוך עליו ולעבור על הגבולות שלו.

פעם כתבתי למישהי, אחרת, קטע כזה (אני שוב מצטטת מתכתובת אישית, אז סליחה שאני מעלימה פרטי רקע):
אסור ללמד ילדים שאמא היא סמרטוט.
או אולי אגיד את זה יותר חד:
הברירה שהיתה לך בנשמה היתה או "ילדים מושתקים" (אמא כועסת, לא מרשה, הכל אסור, אין חופש, אין חדוות חיים) או "אמא קורבן".
אני מדברת על יציאה מהדיכוטומיה הזאת לארץ אחרת: זאת שיש בה התחשבות וכבוד וגבולות לכולם.
לא הילדים קורבן ולא האמא קורבן. כל אחד שומר על הגבולות שלו, מתוך כבוד והתחשבות.
את מתחשבת עד המקום שזה פוגע בך, ושם את לא מאפשרת.
ולא כמו ההורים שלנו, המסר הוא לא "אתה מפריע" ו"איך אתה מתנהג" וכל ה"אתה ילד רע" האלה (לא אישית, אבל בערך) אלא משהו אחר:
"כי זה לא נעים לי".
"כי אני סובלת".
"את יכולה כרגע כאן אבל לא שם".
"כי זה לא מתאים לנו, לאבא ולי".
להתחשבות ולכבוד ולקשב לרגשות יש שני צדדים: לא רק להתחשב בצרכים וברצונות של הילדים, אלא באותה מידה בשלך.

זה היה נאום ארוך על "הכלה" ועל "פסבדו הכלה" (יעני, קורבניות).
מקווה שיצא ברור, לא בטוחה, אבל בכל מקרה, שיהיה דף על זה ואפשר יהיה לדבר!

קראתי פעם תרגיל מעניין לחידוש הרומנטיקה - הוא בנוי על העקרון ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (למרות שמי שכתב את התרגיל הוא לא יהודי בכלל והוא הגיע למסקנת חז"ל מתוך מחקרים פסיכולוגיים מודרניים) 

בשלב הראשון אתה מכין רשימה של פעולות או מחוות של אהבה שאתה יכול לעשות עבור אשתך

אתה יושב עם עצמך ועם דף ועט.

רושם בראש הדף את המשפט "אם היה לנו קשר נפלא והייתי חש עכשיו מלא אהבה לאשתי הייתי _____"

את המשפט הזה אתה משלים ב 10 עד 20 אפשרויות שונות. וזו הרשימה שלך

בשבועיים הקרובים אתה מבצע כל יום 2-3 פרטים מהרשימה

אחרי שבועיים אתה מעריך את מצבך מחדש.

א. אני רוצה אכן לעזור לה- ולהיות משענת-

אבל כשאני יוזם מחוות- בדרך- כלל אין לי שום מושג-

אם נהנתה מהם- או שאין לה כוח לקרבתי.

[כמו שקרה הרבה פעמים לאחר מעשה].

ב. אני מסכים ומודע לכך- שהריון זה זמן מיוחד-

אבל מבחינת הבעיות בזוגיות-

אני חש שלא נוצרו דברים חדשים-

אלא דברים שהפריעו מהתחלה- וניסינו-

[שלא בחכמה] להתעלם מהם- הגיעו לפיצוצים-

ולכן לא הזכרתי את נושא ההיריון,

לא בגלל שזה לא רציני-אלא פשוט-

כי יש פה פצעים מתחת לפני השטח-

שהיו מההתחלה- ועכשיו- אין מה לעשות-

יוצאת המוגלה- בין אם נרצה- ובין אם לא..

ולא בדווקא למה שאת מציגה,

[אם כי- זה נכון- שאני גם אוהב רגשות-

אבל לא זה התביעה והכעס שלי עליה-]

דוגמה משקפת ויומיומית-

בימים האחרונים- היה ערב אחד-

שרציתי להתקרב אליה קצת-

ולתמוך בה- אז ליטפתי אותה ואמרתי לילה טוב-

היא ישר קפצה- והעיפה אותי,

אמרתי לה שנפגעתי, [וזהו- רק רציתי שתבין שנפגעתי]

והיא התעצבנה- ושאלה- למה אני נפגע? [במנגינה מאוד מאשימה]

כשזה התקשורת-הקבועה- אני לא חושב- שזה עניין של רגשות-

חזקים או לא חזקים- אלא פשוט להכיר בכך שיש עוד בן-אדם-

ותו לא, תתקנו אותי אם אני טועה

היתי באמצע לנסות לישון ונראה לי שלא מצאתי תנוחה או משהו(מוכר?)

ואז פתאום הוא דיבר והתקרב אלי ונבהלתי.

ואז הוא שאל את לא רוצה?ואני כן תעזוב אותי אני רוצה לישון.

אח"כ בבוקר הזכיר לי את זה וציפה להתנצלות ולהכלה כרגיל

(כן-ואני שומעת את הילד מתעורר ובראש מכינה אוכל וכו')

ולא היה לי כח לזה-והוא

אני נפגע מזה כשאת מעיפה אותי ככה ואני לא יכול להתקרב אליך יותר

אוקי סבבה.מבינה את זה אבל יש איומים בקול שלו-תדעי הוזהרת את מגיבה לי ככה את מרחיקה אותי.

ואז נהיה רחוקים ואני פגוע ממך.

אם יש לכם רעיון מה להגיד לו-ב2 שניות לחוצות בבוקר.

אשמח.

תודה לכם

הוא לא פנוי לשמוע אותי ומה שאגיד יפול על אוזנים ערלות

הוא מוצף בהרבה רגשות אחרים וחייב קודם כל שישמעו אותו.

ואז יתנו לו אמפטיה.ובקיצור כל הרשימה הארוכה מלמעלה

תכיני בלילה אוכל.ועוד מגוון הצעות

פעם אחת כשהציע את זה אמרתי לו ברצינות

נמסור את הילדים לאימוץ-ואז אני אהיה איתך לבד

לא נראה לי שהוא נבהל

באיזה שהוא מקום הוא מקנא נורא

ובעצם רוצה שאבחר בו ולא בהם(למה צריך לבחור מישהו  מבינהם בכלל?)

אני רציתי אבא ואמא שבשותפות מטפלים בילדים.ויש לי במקום זה 3 תינוקות

הוא טוען שמה שמפריע לו זה שבהתחלה התמסרתי רק אליו כשנולד הראשון-השקעתי בו ועזבתי אותו

בקיצור עכשיו אני גם אעשה ככה בטח.

אין לי כח ללדת ככה זה מעצבן שונאת את זה.למה צריך לבחור?למה?

אני רוצה זמן וכח לכולם ואין.

כרגע ראיתי שאם לי אין זמן לעצמי אז אין כלום ואני שורדת ככה.

מודה שיש לי קטע חד מוקדי-אבל זה אני עושה דבר אחד בשלמות ואז עוברת לשני

רוצה להשתפר בזה אבל לא בכח בקצב שלי.

זה בדיוק מה שחשבתי קודם. שזה עוד ילד קטן שרוצה צומי. אבל כתבתי ומחקתי אמרתי כולם יתנפלו עלי פה שאני רק מסכסכת!!

אבל אני שיא המבינה אותך!!

מה שנשמע שהוא בכלל לא בעניין היה להביא עוד ילדים וזאת את. או שככה החיים גילגלו

אולי לא הרבה יאהבו את העצה שלי. אבל כן אין לך בררה. אחרי הלידה הזאת תעשי אולי הפסקה של כמה שנים טובות(אולי 5 שנים לפחות) בשביל לשקם את הזוגיות ולהחזיר את החיים ולתת לו צומי.. (מה אפשר לעשות...)

לא לכל המשפחות מתאים לשני הצדדים הרבה ילדים . לא לכולם מתאים לוותר על הזוגיות ועל חייהם בשביל הילדים. אין לך כל כך בררה. בעלך לא בקטע של לוותר על החיים שלו ועל הנוחות שלו ועל היחס מאישתו בשביל ילדים ומשפחה

רק עכשיו.התחיל לעבוד(לכן הוא מצפה כ"כ להערכה כי לקח על עצמו את העול הכספי)

לא היה איכפת לו עוד ילדים.(מה זה אומר??)אני רציתי מניעה אחרי הלידה הקודמת ולקחנו כשנה עד שנתקענו בלי בליל טבילה סיפור הזוי.כתבתי את זה כאן בעבר.

וככה גילגלו משמיים-לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה שנכנסתי להריון.היה לי מחשבות רציניות על הפלה

וכל הזמן אמרתי לו 2 ילדים מה יהיה???

ובאמת חשבתי לעצמי גמרנו זה הפעם האחרונה בלי נדר.

אני האנונימית שכתבה לו על הדוגמא הזאת שהוא טועה בגדול

וכשאני קוראת אותך זה עוד יותר מתחזק לי

תביני - הפתרון שלך זה לא מה תגידי לו ב2 שניות לחוצות בבוקר

הבעיה היא עמוקה יותר

המקסימום שאת יכולה להגיד לו שאת מוכנה לקבוע זמן שבו תדברו על זה שיחה של ממש.

אבל אני הכי מזדהה עם מה שמישהי כתבה לך למעלה שהיא למדה לשחרר, להבין שהיא לא יכולה למלא את כל מבוקשו וזה גם לא תקין ככה, את אשתו את לא הפסיכולוג שלו. את צריכה להיות עקבית עם זה שהוא צריך ללכת לטיפול. וזה התשובה הכמעט יחידה שאת יכולה לתת לו אם הוא לא מבין את הסיטואציה ועוד מצפה להתנצלות.

ככל שתתנצלי יותר ככה תעמיקי יותר את הדינמיקה הבעייתית הזאת. 

קבלי חיבוק! מברכת אתכם בהמון המון סיעתא דשמיא שתצליחו לבנות את הזוגיות ואת עצמכם ותזכו לקשר של אהבה, אחווה שלום ורעות.

קשה לי להגיב ששניכם קוראים את ההודעות,

אבל בקשתה דעה...

אבל אנסה בעדינות אני אשה וההיתי כמוך [כמו הבעל] למדתי שאני חיבת להוריד פרופיל ,

היה לי ציפיה מבעלי שתמיד יהיה קשוב ותמיד יהיה זמין ולא התנגד אלי אף פעם שאני מתקרבת אליו ואם לא אז ההיתי נפגעת ועוד..

אבל זה לא כך . יש לנו חיי יום עמוסים ב"ה והרבה זה למתאפשר.

ראשית אשה אוהבת להרגיש שיש לה בעל חזק לצידה שמכיל ומבין אותה ואת הרגשות שלה ולא נפגע מכל דבר..כך גם יהיה לך יותר קל להתקרב אליה היא תדע שיש משהו חזק לצידה.

מותר פעם ב..להפגע אבל לא באופן תדיר, גג פעם בחודש וגם להשתחרר מהר מהפגיעה.

ותוריד את רמת הציפות,

שנית תדע שזה לא נגדך[עיפה אין לה כח לקרבה יש לה הרבה דברים על הראש..] אז פחות תיפגע היא לא רצתה קירבה ..אם זה לא משהו קבוע תדע גם לקבל..תגיד לה מאמי רציתי לעשות לך טוב אבל לא בא לך אני אוהב אותך ולילה טוב מתוקה..

אני חושבת שאתה עמוס במטענים של רגשות ומה שהיה, קשה לו להשכח ועוד מוסיפים ,

קודם תשחרר אותם תחליט דף חדש לא היה כלום היום אני מכיר את אשתי כל מה שהיה נמחק אני חזק לא נפגע אני לצידה לא מצפה כל מחמאה זה בונוס ויהיה לך בחיים הרבה יותר קל.

ואם פעם ב.. תצטרך אותה יהיה לה יותר קל לקבל אותך..

אתם נמצאים בדינמיקה מאד מורכבת

יש מטען גדול של מתח ביניכם, אכזבות, תסכול

יזמת מחווה מצדך - לא בדקת אם היא מעונינת בזה, אם זה מה שהיא רוצה, אם זה יעשה לה טוב

וכשראית שזה לא השיג את המטרה - נפגעת.

זו דוגמא מצוינת לתקשורת לקויה.

איך שאתה מפרש את זה - להכיר בכך שיש עוד בן אדם - זו לא הנקודה, אם כבר אז אתה מגדיר פה את הבעיה שלך - אתה לא רואה בכלל *אותה* אתה רואה רק את עצמך.

כל אישה ממוצעת יכולה לפרש את המחווה הנ"ל כעוד מניפולציה להעביר עליה ביקורת. מה הפלא שהיא קפצה והעיפה אותך? אתה ממש מצפה ממנה ליותר מדי ובצורה לא בריאה. 

ומכיון שזה לא חוכמה רק לשלול ולא לתת פתרון חלופי אז ההמלצה החמה שלי היא

שאני חושבת שאתה צריך טיפול אישי. לא זוגי (בגלל ההריון וכו') וללמוד תקשורת נכונה.

ויפה שעה אחת קודם

דווקא אין לי בעיה לללכת לטיפול לבד או ביחד

הלכתי והפסקתי בגלל העלות הכספית ודווקא נהניתי

לפסיכולוג אבא שלו שראה את המצב אמר שישלם.

ובקשר למניעה חושבים על זה ברצינות

פסיכולוג זה טוב יותר מטיפול זוגי לא?

יותר ברמה של הלימודים והמקצועיות.

קראתי את כל השרשור.

חשוב לי (ולדעתי גם לכם) קודם כל לציין שאתם לא חריגים בנוף.
מההתרשמות שלי, לא נכתבו פה דוגמאות קיצוניות.

כל זוג חווה ברמה כזו או בצורה כזו או אחרת דברים דומים.

למה הנקודה הזו חשובה? כדי שלא לנפח את הדברים יותר ממה שהם.

ולכן גם לא התרשמתי שחייב טיפול כלשהו. 

לעניות דעתי, נקודת המוצא של כל זוג ובמקרה הזה של שניכם, צריכה להיות אמון אחד בשני.

לזכור כל הזמן בראש היא אוהבת אותי, הוא  אוהב אותי, הוא רוצה בטובתי, היא דואגת לי וכו'..

זה לבד יכול לפתור הרבה מהמתחים.

להבין  שזו הזוגיות של שנינו, הבית ששנינו בונים יחד ולכן לנסות רק לתמוך אחד בשני ופחות להתקטנן ולחפש את השני. תמיד לנסות לראות איך אני יכול לעזור לאישתי, איך אני יכולה לתמוך בבעלי.

התקשורת חשובה מאוד ואיתה ההקשבה!

וכפי שכתבו לכם, יש צורות תקשורת בונות ונכונות יותר, וכשנקודת המוצא היא כפי שכתבתי לעיל, קל יותר להשתמש בהן.

אישה יקרה-

אומרים שלנו הנשים ניתנה בינה יתרה ובחיי המשפחה רואים זאת בשיא...

בד"כ, נשים בשלות יותר לכל שלב בחיים, אם זה זוגיות ואם זה ילד שנולד וכו'.

בעלך לא נדיר, זוהי תכונה גברית וכשמבינים זאת לעיתים קל יותר להתמודד.

בעל יקר, קראת את תגובות אישתך?

נראה שאתה מאוד אכפתי ורוצה בטובתה.
טיפ קטן- נסה להיכנס לראש שלה ולחשוב מה יעשה לה טוב ופחות מה אתה חושב שטוב...

בנוסף, כן, כפי שכתבו לך (אגב, לא רק בהיריון) אישה היא הורמונלית יותר ולכן בד"כ הגבר הוא עמוד השדרה.

בעלי, הוא ג"כ אדם רגיש מאוד ובכל זאת לומד להכיל אותי גם כשקשה יותר. וכן גם לדבר בזמנים שיותר מתאימים גם לי ואולי גם לא לשפוך כל דקה שעברה עליו היום....

המפתח לזוגיות טובה היא עבודה!

עבודה של שני הצדדים.

ולא לשכוח כמה אוהבים.....  

אבל השאלות הן-

א. הייתי רוצה להזכיר לעצמי שהיא אוהבת אותי-

אבל הבעייה היא- שזה לא בטוח, כפי שכתבתי-

היא אומרת הרבה שאין לה כוח אלי,

והיום היא אמרה גם בהתנשאות-

שהיא לא צריכה אותי.

ב. אני מאוד מנסה- לחשוב מה טוב לה-

הבעיה היא- שכמעט כל מה שאני עושה-

אין לי מושג- אם זה טוב לה או לא-

לדוג'- אני חש שבשל חוסר האמון שלה באהבתי-

וחרדת הנטישה שלה- היא בורחת ממני מראש-

ולא רוצה להפתח אלי, ובלי לשים לב- מרחיקה אותי ממנה,

ומצד שני- היא רוצה שארדוף ואחזר אחריה-

אבל כשאני עושה את-זה- התגובה בדרך-כלל-

במקרה הטוב- התעלמות, ובמקרה הפחות טוב- 

התעצבנות ודחייה שלי.

[וכשאני סך-הכול אומר לה- שנפגעתי מהתגובה הזאת-

היא מתעצבנת-על עצם זה-

שאני מעז להיפגע...].

עכשיו, גם אני הייתי רוצה לדלג על דברים אלו-

ולא לשים לב אליהם, [כמו שבאמת עשיתי בתחילת הנישואים]

אבל- אני רואה שזה מתמשך- ועצבי מתחילים כבר לפקוע.

בגלל זה זה לא עובד.

אתה צריך לחשוב מה טוב לה, מה היא רוצה לקבל ממך, למה היא זקוקה ממך כעת.

וזה נשמע שהיא לא זקוקה להתקרבות פיזית- חיבוק נשיקה, שיחה, אלא יותר עזרה טכנית.

לשטוף כלים, לעזור עם הילד, לשלוח אותה לישון ולומר לה, אני דואג לבשל לשבת לדוג'.

נראה שהיא זקוקה יותר לתמיכה פיזית במטלות היומיום, מאשר למחוות של אהבה רומנטית.

וכשאתה מבצע עבורה כאלה מחוות היא מתעצבנת כי זה דביק לה מדי, ואתה נפגע בצדק. כי זה באמת פוגע...

אני מציעה שתשבו יחד באוירה רגועה, ותבינו למה היא זקוקה ממך כרגע. 

בשלב זה תתמקדו בכך שאתה תהיה שם עבורה בנטל הפיזי היומיומי. 

היא תתרכז בהודיה לך ותאמר במה עזרת לה בצורה ממוקדת- לדוג': בגלל שבישלת/שטפת כלים/שמרת על הילד,  ויכולתי לנוח, אני מרגישה הרבה יותר רעננה ורגועה, תודה. וכן על זו הדרך.

תנסו את זה למשך שבועיים, ואתה אל תצפה לכלום מעבר לזה בשלב הזה (אבל ששניכם תעשו את התפקיד שלכם)

בשלב הבא נדמה לי שלאשתך יהיה טיפה יותר קל לנסות ולתת לך מעבר לזה.

ושוב, אם קראת את ההודעות הקודמות שלי, הבנת  כבר שאני חושבת שזה מצב מיוחד וזמני, שאי אפשר לעשות בו שינויים גדולים ומרחיקי לכת. 

אני יודעת שזה קשה, להרגיש שיש לך פצע מדמם ולדעת שאי אפשר כרגע לטפל בו עד הסוף. אבל זה המצב, ובחיים יש הרבה מקרים כאלה. כשמתבגרים יותר (אתה עוד צעיר) זה כבר נהיה מעט קל יותר לחכות לעיתוי ולרגע המתאים בכל מיני מצבים, בגיל שלכם זה אולי קשה יותר, אבל זה כורח המציאות ועדיף שתעשה את זזה ברוח טובה, מאשר תנסה להיאבק בזה. בסה"כ תזכור שהילד שיוולד יהיה בע"ה של שניכם.

וגם אם ההריון לא היה רצוי, הילד יהיה בע"ה רצוי ואהוב מאד. זה רווח לכל החיים, תנסה לחשוב על זה בצורה הזאת. היא עובדת כרגע בשביל שניכם. ילד בע"ה זה נכס אדיר, שווה ל'סבול' את התקופה הקרובה בשביל זה.

ושוב, זה זמני ובע"ה כשהיא תתאושש מהלידה יהיה ניתן לטפל בזה יותר לעומק.

חמותי כתבה מדריך לתיאום ציפיות לעבודה משותפת. 

ואח"כ היא גם שולחת טיפים ותרגילים שמועילים מאוד מאוד בכל התקשורת הבינאישית במהלך החיים.

היא מגשרת נישואין, מתוך אמונה שהתהליכים והפתרונות מגיעים מהאדם עצמו, ובדרכים החיוביות ביותר.

גם אם לא תיעזרו בה אישית,

התכנים שהיא שולחת פשוט נפלאים ומדריכים לחיבור קשרים ותקשורת בונה.

(אני נרשמתי כי הייתי חייבת - [בכ"ז חמות..] ומצאתי את עצמי מחכה כל שבוע למייל שלה, ובמהלך היום בלי להתכוון לפעול ולחשוב על פיו ביחסים שלי עם ילדי, בעלי והסובבים אותי.

אולי עקרונית אני לא יכולה להיות אובייקטיבית, אבל בכ"ז נראה לי שמדובר בתוכן איכותי ביותר מנסיון חיים עשיר שא"א למצוא הרבה כמוהו, ואם מיישמים את התרגילים הקצרים (דקת קריאה)  שהיא נותנת, אפשר להגיע רחוק...).

מוזמנים להירשם פה:rivkastrauss.ravpage.co.il/madrich1.

וגם קישור להרצאה אינטרנטית שהיא מסרה. "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" יישום שפת הגישור בחיי היומיום: http://aderet-arch.ravpage.co.il/kenesnashim2

אם בכ"ז זה לא מצליח, אפשר לפנות אלי באישי.

(ולגבי התגובה הנוספת, לא נכנסתי לכל התגובות בשרשור, אבל  נראה לי שאדם שפתח שרשור ומנסה להתיעץ ע"מ לשפר, גם ירצה לנסות דרכים נוספות לתיקון מערכת היחסים, גם אם כרגע נראה שהוא טועה או מחפש רק להתלונן.)

לא חיפשתי שישפטו אותי,

רק רציתי לשאול- האם הציפיות שכתבתי בהתחלה-

נראות מוגזמות או לא-

ועל-כך נהניתי מאוד מרוב התשובות בהתחלה,

ולא התיימרתי-

להפוך אותכם ליועצי הנישואין בגרוש שלנו-

ואני לא מבין-  מאיפה אנשים-

מתיימרים לדבר בכזה בטחון- ולהחליט- מי צודק, וכו'-

על סמך מידע חלקי כ"כ.

אלא רק באופן נקודתי-

האם זה נשמע מוגזם הציפיות שלי- או לא-

וכל מי שענה לי על-זה-

בין אם כביכול הצדיק אותי ובין אם לא-

נהניתי מכך, [אני לא חושב שמסגרת כזאת-

של פורום מתאימה למשהו יותר מזה].

אבל אם זה פוגע בך- או במישהו אחר-

הרי שאני פורש ברגע זה..

מקריאת כמה תגובות מקלדת?

כשרואים שדברים נכתבו מתוך רצון לפגוע - אין טעם להתעמק בהם. אין בכך תועלת. יש דברים שעדיף להתעלם מהם.

נכתבו לך ולאשתך מספיק דברים חכמים בשרשור הזה. עדיף להתמקד בהם.

שכנראה עומדת בעוכרי לפעמים-

והיא-הצורך להתייחס לכל שטות...

אתה מאד עסוק ברגשות שלך.

חשוב שתנסה להבין גם מה הרגשות שלה.

הציפיות שלך ממנה לא ריאליות.

זה הציפיות שלך מהפסיכולוג שלך לא מאשתך.

תשאל אותה מה זה התקרבות מבינתך.

נראה שאתה מתקרב בדרך שלא נעימה לה

קראתי חלק מהשירשור ואת ההודעה הפותחת,

מחילה חבר יקר, אבל אתה קצת קרציה, בתור עובדה, לא בקטע רע או מעליב  ,

אין לי דרך אחרת לתאר את זה,

נראה לי שאם היה לי בעל כמוך הייתי מתחרפנת לגמרי . 

אולי לפעמים אין לה סבלנות לכל הריגשיאדה הזו 

והיא מרגישה שבמקום לחיות את היומיום, בתור משפחה וזוג,

היא צריכה להיות המטפלת הרגשית שלך. 

תוריד ממנה קצת לחץ...

וממליצה לך ללכת לטיפול.

רק טוב והצלחה. 

הבין או לא הבין. לא מתחילים פה עכשיו מסע קטילות.

האינטרנט הוא מקום מסוכן גם בגלל דברים כאלו. 

מאחורי המסך יושבים אנשים עם רגשות. לא כדאי להחמיר מצב ריגשי

זה כבר לא תורם כלום חוץ מעלבונות. חבל.

הגזמתי עם התגובה.

אני רוצה לערוך ולא מצליחה.

בבקשה אם אפשר למחוק את ההודעה הקודמת

מאיפה אתם יודעים אם זה כל מילה-

אולי זה משהו מתמשך ותמידי ויומיומי-

לא היה לי כוח- להתחיל לספר לכם כל פרט-

ואיך נראה היומיום שלנו- כבר שלוש שנים-

אז ניסיתי בצורה פילוסופית יותר-

ויכול להיות שזאת הייתה טעות,

בכל מקרה, הטעות שלכם לשפוט- רק בגלל שלא-

הבנתם את הפילוסופיה- ולכן נראתה לכם חפירה-

היא גם לא מראה על חוכמה גדולה.

שההתנגדות הגדולה שלו היא לאו דווקא לעצה עצמה (שעליה הוא לא הביע דעה) אלא לנימה המרושעת והעוינת שבה נאמרו חלק מהדברים פה לעיל.

ונדמה לי שרובנו היינו מגיבים בהתנגדות אם היו פונים אלינו בנימה כזאת.

המילה 'נימה' שהשתמשתי בה לא הייתה מדויקת, כי כמו שאמרת - נימה אפשר לדמיין. אבל יש מילים פוגעניות שנאמרו פה, שהן לא ממש עניין לדמיון. 'קרצייה', 'במקום אשתך הייתי מורידה לך כאפה' (=אתה ראוי ליחס אלים), ועוד. ברור שמי שמעוניין לעזור ימצא מילים מתאימות יותר.

בעיניי זה חסרון לא רק בפורום פתוח אלא בכל תקשורת בין בני אדם - תמיד יהיו באזור גם כאלה שלא ירצו לעזור אלא ללבות את האש. למרבה הצער, לפעמים זה עולה בידם.

אלה שרוצים ומנסים לעזור, זה לגיטימי שיהיו להם כל מיני דעות, וגם פחות נעימות. עדיין כשהמוטיבציה היא לעזור, מוצאים את הדרך להציג את הדברים כך שתהיה בהם תועלת.

את צודקת שאפשר ללחוץ על דווח. זה לא סותר את זה שאפשר גם להבין שמול המקלדת יושב בנאדם, וכשזורקים עליו בוץ יש מצב שהוא יתרגז. זה אנושי.

ממש בהערת שולים נראה לי שאם תשים פסיק ולא מקו התוכן יקרא קצת שונה,

אני ההיתי בדיוק כמוך ואשתך כמו בעלי .

אני הפסקתי בכמה דרגות להיות כזו רגישה והוא ניהיה יותר מכבד ורגיש אלי יותר כך שב"ה זה התאזן.

אתה עם המון רגש והיא פחות מהנורמה בכל אופן לפי מה שקראתי בעיני ככה זה הצטיר ולפי מה שהתחברתי לעבר שלי, אני לא אשת מקצוע ולא יודעת את כל התמונה.

הבעיה היא של שניכם לא רק שלך ולא רק שלה.

אם אתה שואל אם הדרישות שלך מוגזמות אז כן אבל אני חושבת שאם תקבל את חלקם כמו שצריך לקבל אתה תתגמד על השאר וכאן יש לשתיכם עבודה,

אתה צריך הרבה מאוד עבודה עצמית להוריד ציפיות ופחות להפגע לעבוד על ביטחון עצמי ולהיות גמיש גם אם קבעתם שמדברים בזמן איקס והיא היום מאוד עיפה אז תיהיה בנוי לשינויים ,

ואת אשה יקרה צריכה לדעת ולבדוק מה את כן יכולה לתת לבעליך ולהיות רגישה לדבר אליו בכבוד לכבד אותו להתענין איך עבר עליו היום [5 דקות לא שעה ..],

עצה לי אליכם ,

תעזבו את הפורום ותלכו ליעוץ זוגי...

הכוונה שלנו היא לתת לכם שניכם הבנה ואמפטיה

ולא משנה מי צודק.בזוגיות זה לא השאלה .

לתת לכם כח להמשיך הלאה-זה הרצון של כולם.

למה אתה מתעסק כל הזמן במי צודק??

זה אשתך והילד שלכם.זה החיים שלכם.

כדאי שתפסיק להילחם בעצמך ובמשפחתך-

ואת כל הכוחות שלך תפנה פנימה.

תחשוב עליה דברים טובים-

אם היא הקשיבה לך כמה דקות תחמיא לה

(גם אם היא לא מראה שזה עושה לה את זה)

וגם אם היא לא מקשיבה תחמיא לה על מה שכן.

תהיה טוב בלי קשר אליה-

בהצלחה

שאלת על תיאום ציפיות

אני מניחה שאתה מתכוון למשפט שכתבת

ורוצה לדעת בין מי למי התיאום אם הוא ישנו

איפה הציפיות שלה ממך?לא רשמת כאן שום פרטים ע"כ

אני מבינה את התחושה שלך שהיא מזלזלת בך, שזה לא נעים בכלל..

אבל מצד שני, יש במכתב תחושה כללית של "אני" ו"את", חסר לי מאד את ה"אנחנו".

מבחינה אובייקטיבית, להגיד שזה מוגזם או שאתה סופר רגיש, זה לא נכון!

אבל אני לא מכירה אתכם כדי לדעת, האם זה מגיע מתוך מקום של מגננה,

או שפשוט מטבעה היא אישה צינית או שאינה רגישה לזולת.

זה משנה מאד לאופן כתיבת המכתב ולעצם הטיפול בכלליותו.

אני אישית בהריונות והנקה (גם לפעוט בשלב מתקדם...) לא צמתי.
אבל אל תלמדי ממני, אני לא כזו צדיקה כנראה.

סתם גרועה בצומות...

הרבה פעמים אפילו אם אני קצת לא מרגישה טוב אוכלת בצומות הקלים, אבל הפעם ניסיתי להתאמץ יותר מהרגיל

תעדכני כאן שהצלחת לצום הכל ואריע לך

אולי אם את לא מרגישה טוב את יכולה לשבור

יש הרבה רבנים שנותנים היתר גורף לא לצום (חוץ מט באב ויו"כ)

אני גם לא צמה בהריון והנקה ואני כן צדיקה 😉

כן זכור לי שאין חיוב לצום בתקופות האלה, זה מה שכיף בהריון והנקה...חחחח
אני שנים רצופוץ לא צמתי, ועדיין...כי מניקה...
 

דיברתי עם רב והתיר לי

עם יונקת בת שנתיים, שביומיים האחרונים יונקת יותר מהרגיל כנראה בגלל הלחץ. היה לי חשוב להתאמץ בשביל הזכות לעם.

כרגע נחה על הספה בזמן שהם "מסדרים" את המטבח מהכנת אוזני המן

עוד שעתיים וחצי נגמר

כל שנה מסתבכת עם זה, אבל השנה במיוחד

בכלל לא ידעתי שאסור.

אני מעולפת במיטה

אני גמורה אין סיכוי שיוצאת ככה לקריאה

או קריאה או אוכל ושתיה🤦‍♀️

במיטה עכשיו

והבדלה זה גג 10 דק אחרי יציאת שבת

הקריאה פה לנשים היא בשמונה בערב.

גם אני כירושלמית לא הכרתי את זה....

אבל בעלי גם לא מכיר את זה והוא ממעלה אדומים😂

אז אולי קשור.

בכל מקרה לאכול עכשיו ארוחה אני לא מסוגלת

אבל חייבת קפה עוגיה משהו

לעניין זה...

לירושלים יש את הפריווילגיה שמוציאים את הצום לעוד יום של חופש להכנות לפורים בלי קריאת מגילה ובלי כלום, ואת המגילה ושאר מצוות החג מקיימים אחרי יום (חוץ ממתי שיש פורים משולש, שאז גם הירושלמים קוראים מגילה מיד אחרי הצום).

בכל מקרה אני יושבת לאכול נורמלי רק עכשיו

נשנשתי קצת קפה עוגיות

השנה הראשונה שהייתי צריכה ללכת לקריאת מגילה אחרי הצום הייתה בשנה של פורים משולש.  הייתה לי נחיתה רכה.

אבל עד היום לא התרגלתי לזה (כבר הרבה שנים לא צמה בגלל הריון ולידה. לא יודעת מה יהיה כשאתחיל לצום).

מתנחמת רק בעובדה שאחרי םורים יש לנו יום לארגן את הכל בנחת. ולהינות עם ההורים בסעודה שלהם (יחד עם הפקקים של ירושלים...)

שאני צמה, אבל הולכת לקריאה לנשים.

אז אני אוכל לפני הקריאה.

אני דווקא בסדר עם צומות, אבל כן יש חולשה ועייפות...

מרגישה שדווקא השנה הצום הזה חשוב יותר מהרגיל, בעז"ה שתעמוד לנו הזכות הזו ונזכה לישועה בקרוב

עובר בסדר.

עם אבא

מתלבטת איך להתארגן על זה, רציתי שגם בן ה3 יזכה לשמוע מגילה. מצד שני הוא לא יצליח להיות מההתחלה ועד הסוף בלי להפריע 

מלבד ילדים נדירים שמסוגלים לשבת בשקט הרבה זמן.

אפשר בבית להקריא לו פסוקים בשביל החוויה.

בכל אופן, אצלנו - לבעלי יש מגילה, וכבר כמה שנים שהוא קורה לי בבית (לפחות באחת הפעמים). מנסים כשהקטנים ישנים, אבל אם מתעוררים עושים הפסקות לפי הצרכים שלהם.

השנה חשבנו שאולי הוא יקרא במקלט לכל מי שירצה בסביבה, אולי כמה נגלות. נראה איך נעשה את זה עם הקטנות שלנו...

אם יש מישהו באזורכם עם מגילה, כדאי לנסות ליזום משהו כזה - קריאה במקלט/בממ"ד.

הבת שלי בת השלוש הייתה איתי בקריאת המגילה היום, לא הפריעה בכלל... נהנתה להרעיש וביתר הזמן ישבה בשקט, לקחתי אותה גם שנה שעברה למגילה, גם שם ישבה בשקט.

חוץ ממנה בקריאה שהשתתפתי היו עוד לפחות שתי בנות בנות גילה ואפילו פחות שישבו בשקט.

נכון שיש ילדים מרעישים אבל לא כולם וכל אמא מכירה את הילדים שלה ותדע אם מתאים או לא 

לק"י
 

אמהות שמביאות ילדים צריכות לקחת בחשבון, שיש מצב שיצטרכו לצאת באמצע, אם הילד יתחיל להפריע.

ולא תמיד זה קורה.

כי ילדים בגיל הזה (וגם גדולים יותר), גם השקטים שבהם, אם הם צריכים משהו דחוף (שירותים למשל) לא תמיד ידעו לבקש בשקט. ובקריאת מגילה זה קריטי, גם רעשים קטנים שחוזרים על עצמם.

אני מוותרת על זה (והבן שלי גם לא כזה שקט, אז אני לא אקח סיכון בכל מקרה).

הלכתי עם כולם והיינו בחוץ והגדולים נכנסו קצת וכשמיצו יצאו

השנה תיכננתי לקחת את בן ה5 ואולי בן ה4, את השני התלבטתי.

בגיל 3 ממש לא חושבת שמסוגלים לשבת הרבה זמן בשקט.

בעלי או הבן הגדול יקרא.

לוקחת את הילדים מחופשים ובע"ה נזכה לשמוח ולשמח.

(יש לי בן 5 ומעלה)

הייתי מזמינה אלינו אבל אין מעלית אז ככה יצא.

בעלי בצבא. אולי יחזור היום. הלוואי.

אם לא. זה קצת מסובך. אני עם 2 קטנים. 

את צריכה לקרוא ביחד איתם בעצמך, עדיף ממגילה כשרה, אם אין אפשר מהחומש.

תחפשי קישורים.

אם לא תצליחי בשום דרך, תכווני ששנה אחת מתבטל כדי לזכות לקרוא שנים הרבה בע"ה!

לפי הפסיקה שאנחנו קבלנו למשל, לא יוצאים ידי חובה כך.

וכשמעלים כזה אופציה בפורום כדאי לסייג שלא לפי כל השיטות....

תנסי לברר באזורך אם יש בחורים מישיבה קרובה/שכנים שאחד מהם יוכל לקרוא אצלך בבית

ואז כבר תזמיני עוד שכנות שאולי צריכות גם.

או להתארגן עם שכנה במצבך לתורות- אחת עם הילדים השניה יוצאת לשמוע מגילה

בכל רחוב להיום בערב,

הילדים שלי לא קטנים הם יבואו איתנו לשכנים.

מחר בבוקר אולי נקרא מהמגילה בבית, נראה איך יהיה. 

בעלי לוקח את שני הגדולים לבית כנסת (שנמצא במקלט).

אני נשארת עם הקטנים. אולי נרד קצת ליד בית הכנסת כדי להרגיש את האווירה.

אחר כך אני אלך לקריאה לנשים. בתקווה שלא יהיו אזעקות באמצע.

עדיין לא ברור אם בבית שלו (שעם ממ"ד אבל פיצי) או במקלט

או בבתים .

הגדולים שצמו הלכו בזמן התפילה לחניון- שם ארגנו מניין.

את הקטנות שדווקא השנה אמרתי להן מראש שהגיע הזמן שילכו כי כבר יודעות לקרוא ב"ה, החלטתי לא לקחת.

בהרגשה שלי השנה זה לא הזמן.... כמובן הסברתי להן מדוע, חכמות מספיק בשביל להבין, חרדות מספיק בשביל להעדיף להישאר בקונכיה שלהן.....

אז הלכתי לשמוע אצל שכנים אחרי שהגדולים חזרו ושברו את הצום.

בעיניי אין הכרח לצפות למשיח (יודעת שיש שיראו באמירה הזו כפירה).

כן יש הכרח לשמור תורה ומצוות…

זה היה עובד אם היית "אדישה" למחשבה על זה (נגיד- אמונה במשיח אבל כמשהו מאוד עתידי), אבל זה כן מפעיל אותך.

השאלה היא למה… את יודעת ורוצה לפרט קצת?

זה באמת ממש מפעיל אותי

השינוי הזה שיהיה אני כאילו לא יודעת למה לצפות

ואולי זה לא יהיה טוב?

יהיה רק טוב? הטוב שמחכים לע באמת יהיה טוב? 

ומאיזה סוג משיח את מפחדת.

כנראה זה עניין של הגדרות.

זה כבר נתון לפרשנויות

ואני דואגת כאילו אין על מי לסמוך

אז כולם מחכים ומצפים רק מתוך ביטחון ואמונה?

או שכתוב איפושהוא שיהיה טוב?

לא קשה לך לצפות למשו שאת לא באמת יודעת מהו? 

שזה בעיקר עניין של אמונה וביטחון

כי מי שמאמין עד הסוף

גם לא מפחד למות בדרך לשם

את יהודיה כשרה?

משתדלת לשמור מצוות?

מאמינה בה'?

אז למה שיקרה לך משהו?

וגם אם נמות לפני הגאולה נגיע לעולם הבא מלאים בזכויות

העולם הזה מלא בכל כך הרבה רע

ששווה למות אם הגאולה תבוא וכל הרע יגמר

הנשמה היא ניצחית בכל מקרה

אבל בעיקרון אין סיבה שנמות

מי שימות אלה הרשעים

מבטיחה לך שאת לא רשעית

וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":

מספיק לי לקרוא את זה (וזה לא הכיתוב היחיד על הגאולה, יש עוד הרבה) כדי לדעת שיהיה טוב, ואני לא צריכה לדעת מדויק כדי להאמין בטוב הזה.

שמעתי על זה משל פעם, שזה כמו אדם שנולד במערה וחי שם את כל חייו, והוא אפילו לא יודע שיש מושג של אור שמש וזה מפחיד אותו, בשביל מה צריך את זה...🤷🏻‍♀️

זה מה שעובר עלינו עכשיו

ואם כל הכאב והקשיים שיש עכשיו יעלמו

וגם העולם יהיה מלא ברוחניות וטוב

אז מה יותר טוב מזה?

אחד הדברים שגורמים לי לחכות זה המחשבה על זה שיהיה ברור מה טוב ומה רע

עכשיו הכל מבולבל 

תהיה בהירות

נעבוד את ה' כמו שצריך

אני בחרדות כאילו מה אמרו לי

כמה חוסר אמונה?? ואני כל כך משתדלת להתחזק באמונה והקטע הזה זה פשוט לא עובד לי

אני מנסה לדייק עם עצמי קשה לי עם זה

או שאולי יהיה סינון?

מתי השלב הזה של צדיקים של מי זכאי??

שמעתי שהאויבים שלנו יהיו עבדים שלנו, ולא יהיה חולי , ותהיה תחיית המתים.

אבל הפחד של מה נעבור עד אז..

תמיד שאומרים שהמשיח מתקרב זה יותר מלחיץ אותי מאשר שתקיפת איראן מתקרבת, כי לא יודעים למה לצפות ובאיזו עוצמה זה יהיה, כי אמרו שיהיה מלחמת גוג ומגוג שזה נשמע מאוד מאוד מפחיד עם סימני שאלה רבים

וכל הפרשנויות של כל הרבנים שהנהההה משיח בא

סמאללה אין לי אויר

באלי לשמוח ולחכות ולא לדאוג לעצמי ומשפחתי ולקוות שנחיה טאטעעעע

הלכות מלכים ומלחמותיהם

אני לא זוכרת את כולם

אבל בשלב הראשון- עולם כמנהגו נוהג- לא יהיה שינוי דרמטי (עדיין יעבדו ויתנהגו רגיל)

השינויים המשמעותיים יהיו בשלב השני

ובשלב השלישי . 

וקוראים לו מדינת ישראל.

מי זה שיקבץ נדחי ישראל?

וילחם את מלחמות עם ישראל?

ויבנה את בית המקדש?

אלה דברים שכבר מתרחשים לנו מול העיניים. וזה לא שרק בן אדם אחד יעשה את הכל, כי חלק כבר בטוח נעשה. אלא אם מבינים שמשיח זה לא בהכרח אדם ספציפי אלא גוף, שלטון, ועד כמה שנזכה יעמדו בראשנו צדיקים בעלי זכויות ואם פחות נזכה הם יהיו פחות כאלה.

ויש את המדרש (ועליו השיר המפורסם) על המשיח שעומד על גג בית המקדש ומודיע לישראל שהגיע זמן הגאולה והם לא מאמינים. כלומר, זה יכול להיות שהוא כבר כאן ולא מרגישים בו. והסימן שהוא אומר זה- ראו באורי שזורח עליכם. ואני, אופטימית שכמוני, מאמינה שאת האור הזה אנחנו רואים זורח בעוצמות אחרות מאז השביעי באוקטובר. אז יש עוד כמה צעדים בדרך, עדיין לא עומד בית המקדש על תילו, אבל האור, והריח- אנחנו כבר מתבשמים ממנו.

אז בעיני אם את לא מסתובבת מלאת חרדה ממה שכבר קורה ושזה משיח- תנוח דעתך. כמו שאת עומדת בזה עד עכשיו ככה תעמדי גם בגאולה השלימה אמן.

ואגב, אני בטוחה שאם את דומה רק בקצת לפני הדור הזה, אז את תהיי ממקבלי השכר לעתיד לבוא.

🤍

כמובן אין לי מושג באיזה חינוך גדלת, אבל מרגיש שיש אוירה שלילית ומאיימת...

אני רואה את זה למשל לקראת הימים הנוראים שאני מתרגשת לקראת ההתחדשות, ההטהרות והתפילות (על אף שיש לי עוד ה-מ-ו-ן במה להשתפר ולצערי כמה וכמה מצוות שאני מחפפת בהם) ועדיין אני באוירה של התרגשות מהזיכוך והמלכת ה' ובטוחה שהוא רוצה בטובתי.

כנ"ל לגבי ימות המשיח. אמנם זה טיפה מלחיץ שאולי יהיו שינויים ודברים חדשים, אבל אני בטוחה שהם יהיו טובים! לא רואה את הקב"ה מתכנן טבח המוני בבניו ל"ע... החיים יהיו מלאי משמעות ושמחה! כתוב למשל שמשחרב בית המקדש "ניטל טעם פירות" ו"ניטל טעם ביאה". ז"א שגם דברים שהיום סה"כ אנחנו תופסים אותם כטובים הם תפלים לעומת הטוב הגדול האמיתי. 

בנוסף לזה שכבר היום אנחנו רואים ניצוצות וחלקים מימות המשיח בכל הניסים הגדולים שמתכתבים עם הרבה מנבואות הנחמה... ועוד ילך ויתגבר בע"ה.

חבלי משיח הנה זה בא, חבלי משיח הנה זה בא, חבלי משיח הנה זה בא היום, הנה זה בא היום, הנה זה בא הההה---יום!

וזה בהחלט עניין של חינוך

אני רק בשנים האחרונים הצלחתי באמת להתרגש מאלול והימים הנוראים ולא רק לחכות שהם ייעברו

ממליצה לך לחזור לנביאים עצמם.

אחרי שלמדתי אותם (בזכות פרויקט 'הנ''ך היומי' של הרב פרנקו), דברים הרבה פחות מפחידים.

גם לפותחת.

אני חושבת שהפחד הוא תוצאה של חוסר ידע.

אתה מפחד כשאתה לא יודע מה יהיה.

אבל אפשר ללמוד.

ואני כשלמדתי הוארו עיני. וזה תהליך מדהים וקסום.

ההבנה שהכי יושבת לי נכון זה שכרגע אני בעיקר גוף וקצת נשמה,

מהבחינה של את מי אני מרגישה כ'אני'.

כשתהיה גאולה אני יהיה בעיקר נשמה וקצת גוף. ה'אני' שלי יהיה הנשמה,

ולכן הכל יהיה אחרת מבחינת התחושות.

ולכן אם נחיה או נמות לא כזה מאים עלי. 

וגם אם ישתנה מלא דברים. הכל יהיה פרספקטיבה אחרת לגמרי.

ל'אחד מעיר ושניים ממשפחה'?

לפי הפשט, מדובר על שיבת ציון, כלומר- או שזה  קרה לקראת בניין בית שני, או בזמן השואה.

ואני מכירה גם פירוש שעמ''י נגאלים רק בזכות 'אחד מעיר ושניים ממשפחה' כלומר, נגאלים בזכות צדיקים בודדים.

שוב, ממליצה ממש ללמוד כאדם בוגר את הנביאים שמדברים על הגאולה.

ממש פוקח עיניים ונותן כוחות להתמודד עם התקופה הזו.

לא את מה שכתבת

יש בזה הכל

ציפייה

לא נודע

בדידות (כי רק אותי זה מפחיד)

אפוקליפסה

עונש על התנהגות לא טובה.

כילדה הייתי בחרדות מזה, הייתי מתעוררת באמצע הלילה וכל רעש של משאית היה נשמע לי בואו של משיח, הייתי ממלמלת תהילים ומבטיחה שאחזור בתשובה, עד הפעם הבאה.

היום האמונה שלי פחות אדוקה, פחות משיחסטית מבעבר, ואני לרוב מצליחה לחיות עם זה.

אבל מה שאת מתארת מובן לגמרי

ממש זה

פעם בקורונה הייתי בטוחה ששמעתי שופר

הזיעה שכיסתה אותי והפחד אני לא אשכח לעולם

איך אפשר לחכות למשהו שכ"כ מפחדים ממנו?

ברור שלא.

ממש מוזר אם מישהו ככה מרגיש ועדיין באמת מחכה למשיח, זה לא הגיוני ולא טבעי

בתור ילדה היו מושמעות בבית שלי כל היום קלטות של רב מאוד מסויים ויש שם דבר אחד שעד היום אני זוכרת, ואפילו זוכרת איפה בדיוק עמדתי כששמעתי את זה, ועד היום כשעוברת שם יש לי הבזק של זה.

הרב אמר שכשמשיח יבוא השמש תהיה כמו המנורה של היתושים וכל מי שעשה עבירות אז ככה בשנייה היא תפגע בו.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מפחדת מאוד מאוד מהמשיח כי בטוח השמש תצלה אותי בשנייה כי יש לי עבירות.

מאז עברתי הרבה גלגולים ולמדתי כמה משיח יהיה טוב וכייף וכדאי לחכות לו, ועדיין אני לא מצליחה לשכוח את החרדה שלי מהשמש כשהמשיח יבוא.

אז אני חושבת שהכל תלוי במה זה משיח מבחינתך ומה יהיה אז.

אם אין לך מושג אז זה בדיוק הזמן ללמוד על זה ןלחקור מה זה המשיח ומה יהיה אז.

וכל כך הרבה כתבו פה יפה ועדיין לא יודעת למה זה לא מניח לי לשניה

מחכה כבר לעבןר את מחר

מצד שני בסוף הוא יבוא…

אני רוצה לחכות מתוך אהבה והבנה 🩷 

הכנתי לי תעסוקה לליל פורים שלא אשתעמם

ממש מובן הצורך שיראו אתכם והביחד

יכולה לשתף שאני באה ממשפחה גדולה ואף פעם לא התארחנו

מנקה המבט של ההורים שלי היום וגם של עוד אנשים בוגרים עם ילדים נשואים-  גם לא קל לארח משפחות שלמות בחגים

כלכלית, נפשית, מקום ובלאגן בבית וכו'

אני מבינה שאצלך זה שונה כי התחושה היא שכולם באים ורק את מחוץ למעגל, אבל מצד שני גם - כמה הנאה יכולה להיות מללכת למקום שבו את מרגישה פחות רצויה?

בתחושה שלי, היום כאמא בעצמי (למשפחה קטנה) וגם אז כילדה במשפחה גרעינית יחסית גדולה - זה עניין של הסתכלות

יכול להיות ממש כיף ומספק כשזה רק אתם אבל את לא פנויה נפשית לזה

ולכן, מעבר לכל אירוח או התעסקות כזו או אחרת אני מפצירה בך לחזק את עצמך. את עוברת תקופה ארוכה לא קלה, נראה שאת חייבת לעצמך טיפול וחיזוק שיעזור לך להתמודד

אני מטופלת כבר כמה שנים

תודה על הכיוון לנקודת מבט שונה

המשפחה שלך מזכירה את שלי מהבית

פשוט מבאס להרגיש לא רצויים בזמן שיש מלא משפחה שהם כן רצויים

מן הסתם בזמני משבר או זמנים יותר רגישים,

צפים הדברים היותר עמוקים שבשגרה אנחנו מצליחים להתחמק מהם.

זו יכולה להיות הזדמנות להחליט בהמשך לטפל בנקודה הזו.

בכל אופן, כרגע זה בעיקר לשרוד את הימים הקרובים.

לגבי לשכור דירה קרוב אליהם, זה כיוון מעניין,

אבל חייב להיות תואם מציאות ונראה שאתם לא שם.

שאתם מצפים לדברים שלא יקרו. ואז האכזבה תהיה קשה שבעתיים.

והרבה ילדים על הראש בזמנים ממילא מתוחים זה מכביד. אי אפשר לצפות לזה, אבל אפשר להתגמש ולשלוח ילדים/ מבוגרים בהרכבים שלא יכבידו.

למה תמיד אנחנו המכבידים מבינה ?

אשמח גם לכיוון פעולה

גם ממש בא לי לארח השנה וזה דקה תשעים כך שממש חושבת יגיע במצב הזה

ולא מצליחה להגיד לבנות שלה לא. אז היא לא יכולה להוסיף על עצמה עוד עומס.

שנית , אם נכדים אחרים גרים קרוב , יש דינמיקה אחרת . סבתא נהיית סוג של אמא שניה , יותר מתערבת , יותר מחליטה , עם נכדים רחוקים זה לא שייך . 

מה ההבדל בין ילדים של בת לילדים של בן?

זו אפליה

ההורים של בעלי הם כמו עוד זוג הורים

כמו כי לא באמת אבל הילדים שלי חופשי אצלם והדינמיקה שונה לחלוטין מאשר אצל ההורים שלי שגרים רחוק

לצערי כן? אבל זו עובדה אצלנו

הבת שלי פורחת אצל חמותי

אוהבים אותה שם אפילו יותר מהנכדים האחרים חחח

מנסה לחשוב -

האם יש קהילה,תנסו למצוא לכם חברים שתעשו יחד סעודת פורים.

האם אופציה לעבור קרוב יותר להורייך?

להזמין אחים, גיסים, לעשות יחד- זה משמח מאוד אפילו שזה הרבה עבודה... גם לארוז תיקים זה מלא עבודה.

חיבוק גדול! 

אותך (לב, חיבוק)
אנחנו גם במצב דומה, כבר כתבתי כאן כמה פעמים...בסגנון שלך, שאיך הם לא מתגעגעים לנכדים? (הילדים שלי)
אם היה לי פתרון כנראה לא הייתי במצב הזה, אבל לפעמים אין פתרון. זה פשוט אופי, ככה המשפחה של בעלך, איך הם לא יכולים לחשוב עלייך אחרי לידה? עם ילדים קטנים (אני משערת) שרק רוצה מעט משפחה ומנוחה לנפש לך ולילדייך.
בינתיים הדבר החיובי היחיד אצלנו בכל הסיפור הוא שאני בונה את עצמי ולומדת להיות רגישה לאחר, ויודעת שבע"ה אהייה סבתא מהממת לנכדיי , ילדיי כלותיי וחתניי בע"ה, אודות למצב עכשיו שאני לומדת מצויין כיצד נכון להתנהג, מה לומר ומה לעשות למען המשפחה המורחבת העתידית שתהייה לי בע"ה.

תודה על התגובה!

חיממת את ליבי 💜

שזה לא ההתנהגות שלהם כלפיכם

אלא הדינמיקה של בעלך מולם?

הוא משתדל לא להכביד

אז הם התרגלו שהוא מסתדר לבד

יש מצב?

שהילדים האחרים פשוט נשענים עליהם ולא נותנים אופציה אחרת

נתחיל מהסוף- בע"ה הכל יהיה בעיתו ובזמנו בצורה מדוייקת ביותר. כמו שה' הביא לכם נשמה להביא לעולם, ככה ימצא דרך שתקבלו את הסיוע המדויק שאתם צריכים עם הילדים והכל....

ובפרקטיקה - תפילות!!

ולדעתי לבקש מקרוב משפחה לבוא... גיס/ה רווק... סבא /סבתא....

בטוחה שחשבת על זה... בע"ה אם זה לא מתאים, זה פשוט להתפלל מתוך אמונה שה' ישלח את מה שאתם בול צריכים

מאחלת לידה קלה בעיתה ובזמנה, ושיסתיים בידיים מלאות!! 

אני לא רוצה לבקש מהמשפחה שיסעו כמה שעות כדי להיות עם הילדים, למרות שיש מי שמוכן לבוא

(אבל אז גם "יתקעו" אצלנו כמה ימים ולא בטוחה שזה יהיה טוב לבעלי)

באמת מה שיש לי זה רק להתפלל

זה שיש ממד זה כבר טוב ב''ה.

וזה שיש את הבייביסיטר במצב הזה זה אפילו נס שמצאת מישהי שמוכנה!

כשתצטרכי ללדת תסעימעם בילך. אחרי הלידה - בעלך יחזור הביתה..

ומחילה שאומרת -את יכולה להשאר לבד באשפוז ומקסימום לחזור מוקדם יותר. להעזר באחיות ובתינוקיה.

אני אגב ככה בכל הלידות כי אין משפחה שתשמור אף פעם ..

ובמצב כמו עכשיו הילדים צריכים את אבא שלהם בעיני יותר ..

מכירה מצוין וסך הכול הילדים ממש רגועים ואין להם בעיה להישאר איתה שעות

הבעיה יותר היא אצלי, שאני לא אדע מה איתם

נראה  לי לא פייר לבקש ממישהו מהמשפחה לסכן את עצמו בדרכים (זאת עיקר הבעיה,  יש דרך ארוכה בלי שום מקום לעצור להתגונן)

יש לך קרובי משפחה שיוכלו להיות איתך אחרי האשפוז?

איך הלידות שלך בד"כ? אם הם טובות באופן כללי, וגם הפעם בי"ה הכל ילך חלק, כדאי לשקול שחרור מוקדם אחרי 24 שעות.

אפשר מראש להשאיר את הילדים לישון בממד, אם היא אחראית הרוגע שלב זה הכי חשוב.

מיד אחרי שאת עולה לאשפוז שבעלך יחזור אליהם וישאר ויבוא אליך רק לשחרור עם התינוק.

נראה לי שבסופו של דבר זה יכול רק להפריע לי

בכל מקרה לא אבקש מאף אחד שיסע שעתיים פלוס במצב של אזעקות

כנראה שמה שבאמת יקרה זה שהוא יהיה איצי רק בלידה ובשחרור,  גם אם ירצה לבוא עוד אבקש ממנו שלא

הלידות שלי לרוב בסדר אבל יכולות להיות ארוכות וזה החשש העיקרי שלי, שהילדים יהיו המון שעות בלעדי ובלי אבא שלהם וגם לא נהיה כל כך זמינים בזמן הזה

ובגלל מצב רפואי קבוע שלי אף פעם לא משחררים אותי מוקדם, בדרך כלל משאירים אותי לפחות עוד יום.  מקןוה שאולי בגלל המצב כן ישחררו הפעם

לפחות בבתי חולים שאני מכירה. אז בעז"ה תשתחררי מהר וזה לא יהיה הרבה זמן

לדעתי עם כל הקושי, עדיף שבאשפוז תהיי לבד... זה באמת קשה מנשוא, אבל זה יותר הגיוני מזה שבעלך יעזוב את הילדים בכל פעם ויעשה את הדרך הזו. (עברתי את זה בלידה בקורונה, שרגע אחריה כולם במשפחה חלו, והייתי חמישה ימים לבד... זה היה לא קל בכלל, אבל אפשרי. עשינו כמה פעמים מפגשים בזום...)

ולגבי הלידה עצמה - אולי יש אפשרות כבר עכשיו לנסוע לקרובי משפחה ולהיות אצלם עד הלידה, ואז הם ישמרו על הילדים כשתלכו ללדת?

(וכן, זה לא היה קל. למזלי היה לי ביקור פעם אחת של אחי, וזה קצת הפיג את הבדידות. אבל בשאר הזמן פשוט ביליתי עם התינוקת...)

תתפללי שהכול יהיה על הצד הטוב ביותר!❤️

שהכל יעבור בקלות ובשמחה!
כמה שיותר רגוע ונעים!!