במיוחד בנוער בסניף ואפילו אצל אנשים מבוגרים זה פוגע , כל אחד ברחוב בבית עסוק עם עצמו אני ממש שמחה שזה עדין לא הגיע אלי וגם אל הבית שלי...תתפלאו אבל לרוב המשפחה שלי יש פלאפונים פשוטים או בלי אינטרנט ואני ממש שמחה סה"כ  אבל באמת אי אפשר לעשות כל כך משו בנידון זה בחירה של כל אדם לעצמו....

"איך שאני חושב שאני נראה ואיך אני נראה באמת...."

עד עכשיו חשבתי שרק לי מציק הקטע הזה...

מה שאני עושה, אני קובעת עם  חברות לדבר בשבת... בהתחלה הן לא מצליחות לדבר איתי יותר מדקה, אבל אחר כך הן רוצות לדבר איתי (כי אני בד"כ מעניינת), ומצליחות 5 דק', וככה מי שרוצה לדבר איתי - לומדת שאי אפשר דרך הפלאפון, וגם כשמדברים ביום חול, מדברים פנים אל פנים....

ויש עוד מליון סיפורים כאלה...כל כך עצוב..

זה מה שאני אומרת,חוזרת ושוב אומרת כבר למעלה משנה וחצי..

צריך לעשות משהו בנידון..

אבל מה?!

רעיונות? מישהו?

יש נגיד אנשים שאין להם הרבה חברים בסביבת המגורים הראשונה שלהם, מכל מיני סיבות - והפלאפון והוואצאפ וכו' הם יכולת של אותם אנשים להתחבר לחברים הרחוקים שלהם פיזית... גם בצד השני יש בני אדם, פשוט זה לא פנים מול פנים...

אני בכלל לא סובלת את הדבר הזה

לי יש טלפון כשר , רק שיחות אפילו בלי אסמסים

מבחינתי לשרוף את האינטרנט טהסמארטפונים

למרות שאני לא יוכל להיות פה

היום אפילו אם הולכים למסעדה לא מתקשרים כולם רק בפלאפונים!!

עצוב מאוד שזה הדור....

פשוט זוועה

אנחנו הופכים להיות אוטיסטים. והעולם שותק.

קצת אנטימיות שתהיה אהבה אמיתית מסתכלים אחד לשני בפנים הולכים ביחד למקומות מדהימים והעיקר מאירים את אור השם בעולם. "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" אמן ואמן

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....