למה כל היום אני תוהה?

מחפשת ואובדת

למה אני לא יכולה פשוט לשמוע

ולעשות מה שאומרים 

תמיד אני בוחרת בדרך הקשה

ואני לא רוצה ללמוד מנסיון של אחרים

אני הולכת והולכת ללא מטרה

סביב סביב, נופלת וקמה

וממשיכה 

אני הולכת במשעולי החיים

ובצדדים אני מוצאת ניצוצות קטנים

ועזובים

אני אוספת אותם בחמלה

מלטפת,  מאמצת אל חיקי

מקבלת קריזה ועוזבת אותם

מתרחקת הרחק הרחק

והולכת

לאט לאט אני מתחילה לשוב

אוספת שוב

מלטפת אבל הפעם לא מתוך תמימות

אלא מתוך הבנה

מתוך עצמי

מנפשי, מבשרי ומעצמותי

אני מבינה ואני רוצה

ואני לא עושה כי ככה צריך לעשות

אני מצפה ליום הזה

,

נראה לי כבר התחלתי לחזור

אבל החיים ממשיכים להתעקל ולהסתבך

וזה כבר לא אותו דבר

כי חלקים קטנים נשמטו

וזה מאד מורגש

כן, היו ימים..

היו ימים יפים, שמחתי בתמימות

בחי היומיום שלי

צחקתי בפשטות

ואהבתי בחמימות

כן, הבכי ההוא, הישן 

שחי בתוכי עד היום

הוא אף פעם לא פסק

הוא בא לבקר לפעמים

אבל החיוך שנמוג

הוא ישן והוא כואב

הרבה יותר מהבכי שנדם

החיוך היפה

העיניים הצוחקות

החום ואהבה

הם באים לאט לאט

ואני..

חולמת בהקיץ

וגודלת

כי השעון לא עוצר

הנה אני כבר זקנה בת 80

אני יכולה לדמיין את הבית זקנים

הנה אני בת 120

אני  יכולה לדמיין את הקבר 

על הר הזיתים.

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?