שקט. הוא החזיק את השפורפרת של הטלפון ביד אחת. ידו השנייה נחה לה על מצחו הרטוב מזעה קרה. עומד לו שם בתוך תא הטלפון הבודד. בשום מקום. מנסה בכל כוחו לנשום עוד קצת אוויר. בחוץ סערה משתוללת בחזקה. שם על כביש סלול שמסביבו רק עצים ירוקים שרוב עליהם כבר הספיקו לנשור מהרוחות החזקות שעשו שפטים במקום. החריבו, הרסו כל עלה רענן שנתלה על גבעולו והתפלל תפילה חרישית לסיומה של הסערה.
ועכשיו, עכשיו הוא קרס לו על האדמה הקרה. מנותק מכל תנועת החיים הסוחפת שחגה קודם סביבו. מנסה להאחז בכל טיפת רוח שהייתה בו מתחילת קיומו. זכרונות העבר מכים בו, שרטו בו את חותמם לנצח.
תזוזת המחשבה ושוב
הוא בתוך החדר שלו העמוס לעייפה בספרים. ידיו נשענות על שולחן העץ הכבד שבקצה. המנורה לוחשת באור צהוב קלוש ומלטף. מלא באווירה של שקט עם ניחוח מושלם. מפעם שהוא מנסה לאמץ את זכרונו מאיפה הוא מכיר אותו בכלל?!
המח עבד שעות נוספות באותו הערב. הוא חוזר לעלעל בספר עב הקרס שנמצא מולו" שירו של האינסוף" עמוד 348 פסקה שנייה:
"צבעים,
חזיונות כבירים חשפו את הקצה
הקצה האחר אל האין.
שאותו העדן מייחל ורוצה.."
ונדודי השינה שוב סופו אותו החוצה אל תוך עצמו. הוא נמצא על קצה של צוק לבד. מסביבו הכל שחור ורק הוא עומד על אדמה שלמען האמת גם היא לא יציבה. אדמה שהוא ברא לעצמו. הוא מסתכל בפחד אל החזיון המאיים שניצב מולו. אבל רוח מסתורית של געגוע נושבת על פניו היבשות ולשד של חיים חדשים עומד מולו. פרש לו כנפיים של טוהר והתחיל לרחף אל תוך הערפל הקודר שקשר אליו את הכל. הפעימות התגברו והתעצמו לרגע נדמה לו שהוא עומד לאבד את זה. את הכל ולקום. אבל הכל הוא בנדמה וגם זה. לפתע משך אותו האור אל תוך ההיכל המפואר, השקוף הגדול ומסביבו גחלי אש שרות את שירן בעל אלף הצבעים. וטיפות טל נשרו אל אמות המים הרחבות שנמצאו להן ברקיע הרביעי. והנה הוא עומד וכולו חיל ורעדה שזור בחבלי אהבה חושקת מעורפלת חושים. ראה דברים נסתרים, השלמה שלה ופגישה. פגש הוא גם את עצמו. החזיק בו מעל המחשבה והדמיון הרחיף אותו אל הנקודה של פנים. שמע את הקול" אנוכי ה׳ א-להיך" וירד למטה אל עולם המעשה הסוער למפגש עמוק יותר עם הא-להי.