איפה כל הקסם הזה המרחף בשבילים?
עד מתי עינים תועות מבקשות אהבת נדודים.
עד מתי עינים תוהות על שנים לא שנים.
מתי יחלפו שבע שנות רעב ותגיע שנת שובע.
בתוך הכחושות טמון הכובע, תמתין ותייחל בסוף תמצא רוגע.(כמעט חרוז)
למה אלפי תמונות רצות באתרים? למה לבבות של גברברים נשברים לרסיסים.
כמה דמעות תשפוך עוד זאת בת 30, וזה בן 40 שכבר סיים דוקטרט במשפטים.
כמה אהבה נשפכת בדרכים, כמה רצון מתגלגל בין אוטובוסים ובמחלפים.
כמה מבטים תמימים, מחפשים ומבררים, לא יודעים, שוכחים, מוצאים, זוכרים.
מכל המגזרים, מכל העדות, מכל העולמות, מכל הכיוונים נורים חיצים.
כמה חליפות ושמלות טומנות בפנים, רגשות, כאבים, זכרונות, וכיסופים.
עד מתי החוץ ישלוט על הפנים? ואיה הבוחנים בדקדוק נפשות הומים.
כמה קורטובים של אמת נותרו שם בפארקים, וכד התום לאן נשפך? אחפשהו בחלומי.
עוד כמה ירחים מלאים כ"כ באור אבלה לבדי, וזה לא רק אני, יש פה קתדרה של שאלה קיומית.
איך אלפי רווקים מחפשים צלע או השלמה צידית, מה קרה לדורנו, דור השפע החסר תמידית.
ארמונות של חול כלנו בנינו בתום הילדות הקדום, המים גלשו וסחפו חלומנו בקול צלול .
האמנתי שישוב ויבנה במהרה בשמחת מילול, נוסיף קצת בטון, שיר, וזכוכית.
מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה, נהרסה כבר התדמית, מה זה תדמית? יש בי מילית?
או שאני ריק מכל תכלית? גובה ורוחב ואורך ונומך, ושם ופה ותואר וכשרון, ומראה ומשחק.
ושכחתי כבר מה זה לרדוף אחר פרפר, או לחולל בתום אלי נהר.
מרוב מילים לא קורא אותיות, בתחלופת הזמנים מתמלא תהיות.
היושר הקדום הזה כמפל אדירים נעלם, כמו פלס מים עקום נפשי, גם.
אולי כל זה רק בא לתת לנו זבנג קטן בראש, שנזכור שלא רק לנו אין בית
ואת ציון נדרוש.
ועד אז, מכל המלל אברח
אכין לי שוקו, ואביט אל הירח הממלא הדרו.
ואזכר שגם הוא או היא, הולך ואור הולך ונחסר.
מא' לטו' ומטו' לא'.
ומחכה אני רק לבוקר בה שמשי תזרח וארים זרועי בעוז, ואומר
יש!
