ובכלל, אני לגמרי אחרי זה.
אני חזקה. וגיבורה. ויכולה.
אז למה אני נותנת לעצמי להתחבק עם הכאב?
להתרפק על הגעגוע?
הוא געגוע שקט.
הוא שקט מידי.
רק כשיש סערה פתאום הגעגוע מטלטל את הספינה;גופי עד כלות.
כלות-
נשנקת מכאב, בוכה את התקווה,
בולמת בשניה האחרונה את הנפילה השורטת
אל שאול התחתיה,
ומתרוממת.
דוחפת את עצמי, חורקת שיניים ומאמינה,
בבוקר קסום יותר, בשמש חמה שתלטף בקרניה את היקום כולו; ואני בתוכו.
אני רוצה להגיד בבוקר חסדך, ה'.
אני מסוגלת לזה.
אני יכולה.
אפילו, אפילו,
שאני כמעט נגמרת, שאני כמעט כבר לא אני,
שאני כמעט נשרפת ובכח נעצרת מלהיות אפר-
אני מאמינה בך, ה', אוהבת אותך בכל נימי נפשי הרצוצה.
