התבוננת קצת, ריחפת
בזמנים אפלים שבהם רקדת בין החיים ולא מצאת שבת
אז, שפתאום מכל זיק וצמרמורת נדלקה לך המחשבה ומצאת את עצמך מנתב לך דרך בין שמים לארץ, מפלס לך שביל בתור היער האינסופי של עצמך
ולא מצאת מרגוע, איזה כרית, שמיכה וכוס שוקו מהבילה מאדים שמתופפים למעלה. איזו הפסקה קלה לנפש מהריצה הזאת אל החושך, שהערפל כיסה הכל ולא איפשר בכלל. שרק רצת במחשבה כי להפסיק זה לסבול אחרים. והתנגדות מייסרת אל פירות הזמן..שלך, שלהם, של כולם. וראייה חדשה בוהקת, בוקעת מן האופק הנדכה והרחוק.
שם, איפה שנושקים להם ארץ ושמיים ומים עליונים עם מים תחתונים משתלבים להם בגיל מקפץ של הגלים. וקצף לבן של תנועה עולה לו סרוג עם ריחו המשכר והמלוח של הים העליז
ואותם זמנים הם עכשיו. ולא רק עבר. הם כל הזמן.
וההבנה הלא מבינה שהכל פשוט שלם הוא. ורק נשאר למצוא את המקום שלך. הכיוון של הווקטור. וקטור משוכלל, תלת מימדי ששזורות בו שושני הנצח בפיזור מלא ברוח שנושבת על העלים ומסדרת שם שבילי עלי כותרת נוצצים בגוונים מרהיבים של סגולים ואדומים מחובקים עם לבן ושחורים..צבעים עמוקים, עוצמתיים. מלאים בחן ואור.
שרים שירים אל מקור האור