נראה לי שאם יש מאבקים (ואני מניחה שלכל הורה זה קורה לפעמים..) אז הם בכלל לא קשורים ללב הענין של החינוך. 

בעיני חינוך זה משהו אחר לגמרי שבכלל לא קשור למאבקים. 

לגדל ילדים עם ערך עצמי, אמונה בה', חוסן נפשי וכלים להתמודדות עם מגוון מצבים.

זה יותר "חינוך" מאשר המאבק.

לצורך הענין- גם אם יש מאבק (וגם לי יש...) אז הענין החינוכי העיקרי הוא אחר: מה קורה אחרי המאבק?

יש דיבור פתוח עם הילדים? יש הסקת מסקנות? יש בקשת סליחה כשצריך? יש התחלה מחדש אחרי מאבק?

ומה קורה תוך כדי המאבק? באילו מילים משתמשים? עד כמה הילד מצליח להוציא את ההורים מכליהם? עד כמה ההורים נעזרים באיומים?

קשה לדבר באופן כל כך כללי, אבל כדאי לזכור שכל מצב פחות נעים ויותר קשה- הוא גם הזדמנות ללמד ולחנך את עצמנו כהורים, וגם הזדמנות לילד להתמודד עם מצבים לא קלים לו.

ל-א אמרתי שבעיני חינוך זה מאבקים.

אלא- אני פשוט נתקלת בזה בפועל, במציאות

ותוהה אם רק אני מרגישה ככה, או שגם אחרות

ברור שיש ימים שהכל הולך חלק וטוב

אבל רוב הזמן זה לא כך

אותי זה מצער

והייתי שמחה לשמוע מנסיונן של נשים 

כי זה 2 רצונות סותרים

לפעמים אפשר לעקוף את ההתנגשויות

לפעמים צריך לנצל אותם לגיבוש סמכות הורית ולגבולות

וזה טוב להם ולנו

צריך לחנך למרות המאבקים - ולפעמים המאבק מקלקל לחינוך וגורם לדברים לא להתקבל.

זה שונה מילד לילד, מגיל לגיל, ממציאות למציאות. 

אין תשובה אחידה.

ככלל, החינוך שווה מאד. אבל לא תמיד ה"מאבק" באמת מחנך.

מעבר לכך, בדרך כלל בשביל החינוך לא צריך ממש מאבקים. לרוב אפשר למצוא שבילים עוקפים למאבק הישיר. זה לא סותר שיש דברים שצריך לעמוד עליהם. גם לעמוד על דברים אפשר בצורה מתונה.

[לא יודע על איזה גילאים מדובר כאן. זה נשמע קצת כמו אמא עייפה אחרי "מאבק" על סדרים וזמנים... נו, שאלו תהינה בעיות החינוך.. בלי לזלזל כלל בחשיבות של הרגלים טובים מגיל צעיר]

אולי הייתי צריכה לשאול אחרת-

האם יש דרך לחנך ילדים ללא מאבקים? לחנכם מתוך שמחה, הבנה הקשבה או שאלו סתם מילים מנותקות מהמציאות??

אותי מאוד מצער שמרבית הזמן, זה דרך מאבק. ורק כך זה עובד

האחת, שאם הגדולים שלך עדיין קטנים, אז עוד אין כ"כ הרבה נסיון. הרב אבינר אמר פעם שלחנך ילדים זה לא בעיה - מהילד השישי יודעים בדיוק מה לעשות....  זה בערך כך..

הדבר השני, שעם קטנים, ה"מאבקים" הם לא פעם על הרבה פרטים קטנים שהאמא מעורבת בהם כי היא מנהלת יחד איתם את סדר היום. נמצאת איתם, "מפעילה" אותם, ממילא יש הרבה נקודות כאלה. "סידרת את המשחק"? "אח"כ".. "אבל אנחנו צריכים לגשת כעת לאכול".. "אני בכלל לא רעבה".. "אין דבר כזה"... "אבל למה חיים עוד לא מסדר"... וכו' וכו' וכו'.....

לא פעם, מי שמדבר טלפונית עם אמא מטופלת בילדים, יודע שאין "דרך ארץ".. תוך שהיא מדברת איתו, היא מדבר איתם.. אם היא תבקש סליחה כל פעם שהיא מפסיקה לרגע - כל השיחה היא תבקש סליחה...

בצירוף שני החלקים הנ"ל ביחד, האמת לדעתי, שאפשר לנהל גם את כל הסדר הזה ודומיו, בנחת, בחיוך, בהצעת פשרות-קטנות מתוך הבנת רצון אחר כשהוא אמיתי, ועם זה הבחנה מתי סתם "תירוצים", וגם עמידה על מה שצריך, בנחת.

אבל... ראשית, הנסיון עושה את שלו.

דבר שני, לפעמים, אם מסתכלים על כל השיח מראש כתהליך שהוא חלק מהאינטראקציה, לא רק משהו כדי להשיג את ה"יעד" ("תסדר"..), אלא הדיבור עצמו הוא משהו חמוד, מענין, לפעמים משעשע, לפעמים מעצבן.. אז זה נותן יותר סבלנות אליו.  

והעיקר, לדעתי, סבלנות של האמא אל עצמה. זו מציאות חיה, לפעמים האמא כבר עשתה כמה דברים באותו יום.. טוב שיהיה כיוון כללי שמעוניינים בו, ועם זה, לא להיבהל מידי אם "מקצרים" לפעמים; הילדים תופסים היטב שאמא היא בן אדם, ואי אפשר לשגע אותה בלי סוף.. זה לא כ"כ גרוע.

אבל באמת, אני חושב שבכללי זו לא שאיפת שווא. אפשר - אבל בשום אופן לא להיות מסתוכלים כשעוד לא מגיעים אל היעד הזה לגמרי. מתקדמים בהדרגה.

נראה לי שזה יכול לעזור לך מאוד. אני נעזרתי בו הרבה.

אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך, אבל אם מרגישה שכל הזמן יש מאבקים אז לא, זה לא חייב להיות ככה.

יש דרכים לנהל את העניינים בצורה חלקה יותר, ולפעמים גם צריך לעלות על שורש הבעיה כדי לפתור אותה. 

אל תתיאשי.

כולנו עוברים הרבה בנושא החינוך, ו"ילדים היום זה לא ילדים של פעם".

אבל אנחנו בעצמנו גם גדלים יחד עם הילדים- לומדים להכיל, לאפשר, מתי לשים גבולות ואיך, וכו' וכו'.  

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....