שהחליטו להתנדב עם ילדים מיוחדים
אחד רץ אחרי ילד שלא יכול לשבת
אחת עוקבת בלי להוריד את העיניים אחרי ילדה שמסתובבת בין כולם לפזר חיבוקים
אחד יושב על הרצפה עם ילד שהחליט לרדת ישירות מהרכב לרצפה ולהתנחל שם
אחד מחזיק את הילד לילד שלא ירוץ לכביש
אחת סוחבת נערה על כיסא גלגלים
אחד מקבל הנחיות מהאמא איזה תרופות ומתי לתת לילד
ואמא אחת מראה לנער איפה הטיטולים של הילד בן ה8 שלה
והיד עוד נטויה
ואני פתאום שואלת את עצמי
למה הם עושים את זה??
למה הם מוותרים על יציאות עם חברים בשביל זה?
למה הם מוכנים לתרום שעות ואנרגיות לילדים שהם לא מכירים בכלל, לילדים שלא תמיד מסוגלים לתת פידבק על ההשקעה, לילדים שלפעמים פוגעים בלי להתכוון??
מאיפה הכוחות שלהם לחייך לילדים האלה?
לטפל בהם? לדאוג שיקחו כדורים? להחליף להם טיטולים? לנקות להם את האף?
ולפעמים אלה ילדים בגילם. מאיפה כוחות הנפש האלה?!
אני פשוט מקנאה בהם.
ומעריכה מאוד!
ושמחה להתקל בהם כל פעם מחדש.
זהו. הייתי צריכה להוציא את זה.
שבת שלום!



