לפתוח את הדף הראשי בערוץ, לקרוא, לדמוע.
לקרוא, ולהרגיש שהלב לא מסוגל להכיל, ולסגור.
לנעול את עצמנו.
לא לקרוא, לא לשמוע, לא לראות.
לא להזכר.
לעצור לעצור לעצור
את המחשבות שדוהרות, שאוהבות לנבור בעבר,
את הלב, הו הלב, שלא מספיק להרגיש.
לעצור הכל.
סטופ. סטופ עולם.
סטופ פיגועים וכאבים.

הקליפ הזה.
התמונות משם רצות לי בראש.
השיחה ההיא, על ההוא, צפה לי.
השיר, המילים
עפות מולי.

שבת. לא לחשוב
לא לכאוב
לא להרגיש.

ואז, תקרית עם אמא
ואתה חושב לעצמך,
אלוקים. השמונה שנרצחו לא זוכים אפילו לזה.
את יכולה להתכעס, להיות עם מצפונים, לכאוב, להרגיש
והם? הם בעפר ותכלת חלקת שלום ישנה.
תגידי תודה שאת בחיים.
שאת מרגישה. מתעצבנת. עובדת על עצמך. מתמודדת. נלחמת.
אוהבת. מחבקת. דומעת וצוחקת.
הם לא.
הם ליד ה' יתברך.
טוב להם, ברור.
לנו זה כואב.
אני לא אשכח את השבת שבה היא דיברה על הפיגוע, ודמעתי כ"כ.
אני לא אשכח איך ראיתי את הקליפ ובכיתי כמו מטורפת.

בסדר. אז אנחנו שמחים ונשמח,
ונחגוג את חודש אדר בשמחה עד אין קץ,
והם לא.
בסדר. עולם שכזה, לא?
מה, ברור, רצח בערב ר"ח. מדהים. מדהים.
ועוד איזה ר"ח. אדר. ברור.
סמל השמחה עם כאב שורף.
ברור.
תשמחו. אפילו שנרצחו לכם היום 8 בנים, אחים, נכדים, חברים.
תשמחו.
זה העולם הזה.
שמחה נשזרת עם עצב.
עולם שכזה.