והנפש קצה לה ולא די לה.
רוקמת עוד טול צבעוני ללבוש,
עונדת עגילים מתכוננת לפרוש.
פונה אלי, הקטן שבהם
במבט מתחנן קוראת לי אליה
מיואשת מהפצרותיה, רחם!
ואני תמהה על נפילתה בחלקי
מאזין בשקיקה לוחש, אל תבכי.
נרגעה היא לרגע אך נראתה מתוחה
האם יקשיב הוא לי?האם ננהל שיחה?
פחתה אז את פיה בדברים עמוסי פז
ליבי, הרגיש בכנות כמעט גז
סיפרה לי את כמיהותיה עטופי סוד
וכולם כבר רגילים להפנות ולשדוד
זיק הבנה הרעיד את גופי הסוער
שמבט כזה כן כן, זה הוא שהיה לי חסר
הילכנו בצמרות העצים יד ביד
ודיברנו, שתקנו דיאלוג מיוחד
הפניה אמיתית של עצמי שם נכחה
לקבל כך את עצמי פרחה לה המבוכה